כיבוי-אש רידינג, תל אביב. הומאז'

 

בשבוע שעבר נקטעה רגלו של הכבאי שי סיאדה במהלך עבודות כיבוי השריפה שפרצה בבית מרכזים בתל אביב. בסוף השבוע דיווחו המקומונים על כך שסיאדה התגייס לשירותי כיבוי-אש תל אביב בינואר 2003, אך עדיין לא הספיק להישלח לקורס כבאים ולהשלים את הכשרתו המקצועית.
"אנחנו לא נעזוב אותו", הבטיח ליאור שני, אחראי חדר המבצעים וקצין הקשר של תחנת כיבוי-אש רידינג בתל אביב. "הוא ישתקם. אנחנו לא ניתן לו לעזוב את התחנה".

לפני כשבע שנים, התוודעתי לסולידריות של כבאי תחנת כיבוי-אש רידינג. בתקופה ההיא החלטתי לזנוח זמנית את פרנסות האוויר למיניהן, ולהתפרנס בתור מדריכת כושר. פסק-זמן משכתובים-העלאות-גירה מייגעות של הזולת, חשבתי. יום אחד התקשר אלי רכז הספורט של עירית תל-אביב, המעסיק העיקרי שלי אותם ימים, וסיפר שגוף כלשהו תרם לתחנת כיבוי-אש תל אביב חדר כושר מאובזר ומצויד ושהם זקוקים למדריך קבוע, שיתייצב בתחנה שלוש פעמים בשבוע למשך מספר שעות.
יתרונותיה הכספיים של ההצעה היו מפתים למדי, ולאחר היסוס קל נעתרתי. מה כבר יכול להיות, חשבתי. במקרה הרע, אאסוף המון חומרי כתיבה.
התייצבתי בתחנת כיבוי-אש רידינג ב- 04.03.96. קצין המנהלה קידם את פני, ליווה אותי למרתף, שם היה ממוקם חדר-הכושר הזעיר, הציג אותי בפני הקליינטים החדשים שלי והאימון החל. כעבור שלושים דקות נשמעה אזעקה צורמנית. "מה קורה?" שאלתי וקפצתי בבהלה. איש לא השיב. תוך שלושים שניות נעלו הכבאים את המגפיים השחורים וטסו לדרכם. עליתי לקומה השנייה, לחדר המבצעים, מעיפה מבט חרד בקצין המבצעים ובטַלפָּנים.
"פיגוע גדול בדיזנגוף סנטר! עם הרוגים!" צעק אחד מהם. פיגוע. אוטובוסים מתפוצצים. כולנו עיכלנו יחד, בפעם הראשונה, את טרמינולוגית הזוועה החדשה. אנשי המבצעים ביקשו שאלך, הסבירו שאין טעם לחכות. שכוחות ההצלה יישארו זמן רב במקום האירוע. כשעמדתי ללכת, עיכב אותי קצין המנהלה ואמר שלא אדאג. שזו לא אשמתי. שאקבל פיצוי כספי מלא בעבור אותן שעות.
ומאותו יום ואילך, הם לא הפסיקו לנסות ולפצות. בחודשים הבאים התוודעתי מקרוב לציון ומישקה וארול; כינוי החיבה של איש צבא-הקבע לשעבר שפיקד על התחנה, ולמיס הבולגרי הענק והמצחיק ולרבים נוספים, שמפאת האמנזיה החלקית שלקיתי בה, פרחו שמותיהם מזיכרוני.
אני לא מנסה למחזר זיכרונות או לצבוע אותם בצבעים פסטליים כוזבים. חלק מהכבאים לא סבלו אותי. מבחינתם ייצגתי סמכות שרירותית, שאילצה אותם להתאמן בחדר הכושר במקום לנמנם עד ההקפצה הבאה. חלקם תייגו אותי כצפונית-שמאלנית וחלקם התקשו להסתגל לעובדה שבמקום מדריך שרירי, נשלחה אליהם נ-ק-ב-ה.
ובכל זאת, הם הקפידו לארח אותי נפלא. כן, לארח. בזמני הועסקו הכבאים במשמרות של 24 שעות עבודה ו-48 שעות חופשה, כאשר עובדי המשמרת נהגו לבשל בצוותא את ארוחת הערב. בשבע אפס אפס סיימתי את העבודה בחדר הכושר ועליתי להחתים כרטיס. בשבע וחמש דקות הפצירו בי החבר'ה לאכול איתם. למה? ככה. כי הם רגילים לחלוק.
ולגונן. יום אחד הודיע לי מישקה שבשום פנים ואופן הוא לא מוכן שאחזור הביתה באופניים. אבל מה הבעיה? תהיתי.
"זאת סביבה חשוכה, בלי תאורה. לך אין פנס, ומישהו עוד ידרוס אותך". הפיתרון שלהם היה יצירתי: כיוון שלאימון התלת שבועי הצטרפו גם כבאי תחנת יפו ויד אליהו, שהגיעו בכבאית הגדולה, העמיס אחד מהם את אופניי למעלה ביד קלה, אני העמסתי את עצמי אל המושב הקדמי וכך נסענו לנו עד גן העיר. כשהגענו לגן העיר, צפו עוברי האורח בפליאה בכבאית הגדולה שעצרה בחריקה, ופרקה את האופניים על המדרכה.
מפעם לפעם ניסיתי לדבר איתם על העבודה. הם סירבו. הכבאים 'שלי' התקשו לדבר על רגשות ותחושות, או על החוויות שנחשפו אליהם כאשר הוזעקו לזירות הפיגועים ותאונות-הדרכים והשריפות וההצתות. ללא ספק, יקיימו כבאי תחנת כיבוי-אש רידינג את הבטחתם.
"שי סיאדה ישתקם ועל אף הפציעה, אני מקווה שיימצא לו תפקיד, וששי ימשיך לעבוד עם כולנו", הדגיש ליאור שני בשיחה עם כתב המקומון תל אביב. גם אני בטוחה בכך. הרי הכבאים מרידינג אמוּנים על סולידריות חברתית וקיום הבטחות.

10 תגובות ל-“כיבוי-אש רידינג, תל אביב. הומאז'

  1. יש לך עוד קשרים שם?
    כמה הייתי רוצה סיבוב בכבאית.
    אני אקנה אופניים בשביל זה אפילו,
    נראה לי שווה.
    ולו אני הייתי מהכבאות,
    הייתי מבסוט ממך.
    ואפילו שאני לא מהכבאות בעצם.
    מבסוט חאלאס ממך.

    Liked by 1 person

  2. תקנה אופניים בכל מקרה.
    שבילים, שדרות. עם הרבה דמיון מודרך אפשר
    לפנטז שהשלולית בכיכר רבין היא תעלה
    אמסטרדמית. חוצמזה גם שם חם כעת. באמסטרדם.

    אהבתי

  3. על הנסיעה בכבאית (נתנו לך לעשות עם הוואוו וואוו?)

    אני זוכר שכשהייתי ילד בפתח תקווה, תחנת מכבי האש נשרפה. איזו עיר זו הפתח תקווה הזו

    אהבתי

  4. לגבי זה נסיעות עצבניות בדרך ז'בוטינסקי-
    נוסעים נוסעים עד שמגיעים בסוף לבילינסון ולשרון.
    נורא, אה? אסוציאציות של מחלות.
    ובטוח שיש שם המון עצים ובתים קטנים וכאלה.
    כשהיית ילד זו עדיין הייתה מושבה?

    אהבתי

  5. לא הייתי אומר, אבל היו מלא פרדסים ליד הבית שלי (בדיוק שם, בין בילינסון לשרון), והיינו משחקים שם המון, אוכלים חמציצים וכאלה. היום יש שם מרכזים מסחריים ובנייני דירות מכוערים

    אהבתי

  6. כל הכבוד על הפירגוןוהראייה החיובית, כל כך מרענן לראות קצת ורוד בתוך כל השחור!! תמשיכי כך!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s