חודש: פברואר 2005

הזמנה לחגיגה ספרותית, ופרק ראשון לצדה:

        הזמנה  

 

 

 

 

פרדס הוצאה לאור והחנות "תולעת ספרים"
 

מתכבדים להזמינך 
 
לאירוע השקת הספר "פגומות"
מאת רונית ליברמנש
 
 
האירוע יתקיים
 
ביום חמישי 24.2.05, בשעה 19:30
 
ב"תולעת ספרים", כיכר רבין 9  תל אביב
 
 
יישאו דברים:
 
 
ד"ר דלילה אמיר, סוציולוגית, אוניברסיטת תל אביב, מתמחה בנושאי בריאות ורווחת נשים,  אליסיה שחף, צלמת,
רונית ליברמנש, מחברת הספר.
 
 
נשמח לראותך בין אורחינו
 
 

אידיאולוגית הטומאה

               

        מתוך    פגומות

            אידיאולוגיית הטומאה  

    

  (חלקו השני של הפרק הראשון):

כשפקדו אותי התסמינים הטורדניים הראשונים הייתי חפה מידיעה, ובכל זאת ידעתי. ידעתי שמדובר בשיבוש חמור, ולכן התגובה הראשונית שלי הייתה התעלמות. הנימוקים שלי לא היו מושכלים, אלא נבעו מפחדנות לשמה. פחד ראשוני, קמאי. המנגנון של מערכת הרבייה הבלתי-מתרבית שלי, התקלקל.
מעולם לא ניסיתי להיות "גם וגם". ידעתי שהביולוגיה הנקבית מאפשרת ליהנות מיחסי מין ושגופי "נועד" להריון ולידה, אבל מבחינתי שתי ההנחות האלה סתרו זו את זו. האידיאולוגיה המחוֹררת שגיבשתי גרסה שהגוף שלי בחר מאליו לא להרות וללדת, ואני הייתי אסירת תודה. לא טרחתי להתעמק באקסיומות הללו או לנסות ליישב את הסתירה לכאורה, בדיוק כפי שמעולם לא טרחתי להיבדק כדי לגלות אם אני עקרה.
המפגש הראשון שלי עם גינקולוג היה טראומטי. הרופא בסניף קופת החולים, אדם מבוגר וקצר רוח, הורה לי להתיישב על מיטת הבדיקות. למרבה המבוכה התמקמתי הפוך, כשפני לעבר משענות הרגליים. בתגובה הוא פרץ בצחוק לגלגני. בתום הבדיקה ביקשתי מרשם לגלולות למניעת הריון, והוא גיחך פעם נוספת וציין ש"אגן הזה נוצר ללידות, לא לגלולות".
במהלך השנים נתקלתי שוב ושוב בגינקולוגים ממין זכר (ובאישה אחת) שניסו לאיין את המִשנה הפחות-או-יותר סדורה שלי. מבחינתם, השאלה היחידה שהותר לי לשאול מתוקף השתייכותי הביולוגית הייתה האִם הבאת ילד לעולם היא פעולה "טבעית" או מיומנות נרכשת. אבל השאלה הזו כלל לא הייתה רלוונטית מבחינתי. איש מהם לא הניח לי לשאול שאלה נוספת, בדבר זכותי העקרונית לשלול את אופציית האמהות.
כל ימי השקפתי בתמיהה על חברות ומכרות שקידשו את המעגל היחיד שהיווה מבחינתן ברירת מחדל אולטימטיבית; לידות וגידול ילדים. ומכיוון שהנשים שהכרתי הגדירו את עצמן נאורות, הן פתרו את הדילמה בין רבייה להנאה מינית או בין רבייה להגשמה רוחנית בדחיסת הנאותיהן המיניות לשנות רווקות מוקצבות, שנחתמו בתחילת שנות השלושים לחייהן בנישואים ובסדרה של הריונות תכופים.
בעבר הרחוק נשים בחרו באמהות מסיבות כפויות כמו הישרדות כלכלית וביטחון. במחצית השנייה של המאה העשרים הן עשו זאת בעיקר משום שאמצעי המניעה היו בלתי חוקיים ומסוכנים. כיום סבורות פמיניסטיות רבות כי האהבה המכונה "רומנטית", נועדה להצדיק את ייעודה המסורתי של הנקבה כאישה נשואה ואם לילדים. להשקפתן הנשים הן "שפחות מתוך בחירה חופשית", הבוחרות בכבליהן למען ה"אהבה".
אבל מרגע שהמחזור החודשי שלי הפך ישות אלימה, אמורפית, ללא התחלה וסוף, כל התיאוריות שלי אויינו. התגובה הראשונית הייתה בליל רגשי של בהלה ואשמה. כאילו ישות טמירה כלשהי מענישה אותי כעת על שניסיתי לחמוק ממילוי חובתי הגנטית.
ומכיוון שאני מפחדת פחד מוות מאזמלים ובדיקות פולשניות, נהגתי גם הפעם כפי שאני נוהגת בדרך כלל כשגופי בוגד בי: הארכתי את שלב ההכחשה. זה יסתדר, חשבתי. זה חייב להסתדר. ניסיתי לתור אחר הסבר תבוני. מעולם לא סבלתי מ- PMS ( תסמונת קדם-מחזור). המחזור החודשי מעולם לא היווה עילה להתפנקות במיטה או לחופשת מחלה יזומה. גלימת ההכחשה שעטיתי אפשרה לי לתפקד בשעות היום. בלילות הזיתי סיוטים. ומכיוון שהקיום הנפשי שלי הוא מילולי, פירקתי לגורמיהן את המשמעויות שמייחסת ההלכה לאישה נידה, טמאה, שעלולה לטמא את בעלה ואת בועלה.
בושה. טומאה. כך בדיוק הרגשתי בגיל שלוש עשרה, כשפקד אותי לראשונה פרץ הדם המביך, המגביל. נזכרתי בשמות הקוד המוצפנים שחברותי ואני נתנו לטרדה החודשית המיותרת הזו: "לקבל" ו"להתחרבן" ו"הקללה". אותה קללה חודשית שהפכה אותי ליצור גולמני הנע בכבדות בשיעורי ההתעמלות, חוששת שמא "זה" ידלוף והמכנסיים יוכתמו בדם באמצע משחק או ריצה.
למרבה הצער, בימי נעורי הרחוקים אופנאיות מצליחות, שניסו לכבוש את פלח השוק הבורגני והמשכיל, הנוטה לאמץ בחום טרנדים פסאודו-פמיניסטיים, עדיין לא נהגו לצלם נשים שריריות לבושות בלבן שרגליהן מרוחות בצבע אדום, במסגרת מניפולציה זולה לנכס פלח שוק צעיר וחדש.
בשלהי שנות השישים של המאה שעברה, הדיאטה הספרותית שלנו כללה בעיקר ספרות מגויסת. גדלתי על סדרת ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון, ספריו של פוצ'ו ומילא אוהל ודן בן אמוץ ומשה שמיר ועמוס עוז וא.ב. יהושע. רוב הספרים שקראתי נכתבו על ידי גברים, ורובם ככולם שאלו שאלות על מקומם של הגברים בעולם. הספרים שקראתי הכילו סטריאוטיפים של מוסר כפול ודחקו את הנשים לעמדות שוליות, לעמדות של נוכחות-נפקדות בשולי הזכריות הישראלית הכובשת, החודרת.
מטבע הדברים, התוצר של המשטר הספרותי הזה הכתיב התייחסות אל הווסת כאל מטרד, סד שתופעות הלוואי שלו (ריח, צבע) עלולות לחשוף את סודה ה"מביש" ברבים. הווסת הייתה תופעה נחותה, שהאחות דיברה עליה בקצרה בכיתה לאחר שהוציאה החוצה את הבנים המצחקקים. תהיתי אם גם הם, הבנים, מכנים את התופעות הפיזיולוגיות שמתחוללות בגופם בשמות מקטינים ומעליבים, שמעידים על המעטה וסירוס, או על השלמה פסיבית עם הגורל העגום, המצפה להם במהלך ארבעים ומשהו השנים הבאות.
סופרות ופעילות פמיניסטיות רבות סבורות כי פרויד לא היטב להבין את הנפש הנשית. שר הייט טוענת שפרויד אִפשר לנערים מתבגרים להזדהות עם דמויות מופת חכמות ואמיצות כמו אדיפוס, בשעה שבפני נערות הוצבו דגמים-מופתיים ספורים, אם בכלל, של ילדוּת או של נשיוּת צעירה. נשים נתבעו להזדהות עם התפקיד הקלאסי היחיד הבא בחשבון מבחינתן, לגדול ולהפוך להיות נשים "אמיתיות" באמצעות נישואים ולידה, כלומר: הגשמת
תפקוד האימהי, בשעה שהבנים אמורים לבצע פעולות גבורה נשגבות.
הייט טוענת כי אחד הביטויים הסמליים להתכחשות החברתית וליחס השלילי כלפי המיניות הנשית, בא לידי ביטוי בקדרות החרישית האופפת את ההתייחסות לווסת, ובאמצעות הסתרת השינוי המשמעותי הזה מפני האב. ההצעה שלה: לבשר לאבי המשפחה בטקס יזום וחגיגי כמו ארוחה משפחתית, על השינוי שהתחולל בגופה של הנערה ועל המעבר לשלב חדש בחייה.
הווסת המשובשת שלי קילפה בבת אחת את מעטה התחכום המוּדע שענדתי בגאווה, מאיינת את עיקרי האמונה שלי. לא נותר דבר כי אם קללה. קללה שפקדה את אברי הרבייה שלי, איברים תפקודיים שכשלו. תהליך החיברות הושלם. והיה עוד משהו. תחושה מייסרת ומשפילה, שהתקשיתי להודות בקיומה. הסתובבתי אכולת רגשי אשם קשים כאילו יד נעלמה, טמירה, החליטה להעניש אותי על חטא ההיבריס.
אישה סוטה. מורדת שסירבה למלא את "ייעודה", וכעת היא באה על עונשה. ממש כמו בתקופה הויקטוריאנית, כשאיימו על נשים שהקדישו את זמנן לקריאה והתפתחות אישית, שהרחם שלהן עתידה להתנוון ולהצטמק. שטויות, חשבתי. במאה העשרים ואחת איש אינו מתייחס אל הנשים כאל רחמים מהלכות, שנועדו לייצר את דור הלוחמים הבא של האימפריה. איש אינו מנסה להבטיח צייתנות נשית מושלמת באמצעות השתלת מסרים כוזבים וטיפוח רגשי אשם מניפולטיביים, כמו "אם תעזי לחרוג מייעודך, אף גבר לא ירצה בך".
כאמור, בשלב ההוא הייתי חפה מידיעה. התסמינים שככו וכעבור חודש שבו והתחדשו, ואני החלטתי שמדובר בסרטן צוואר הרחם. נזכרתי בפיסות מידע מקוטעות שקראתי בכתבות שהתפרסמו במגזינים פופולריים, אוסף של מאמרים שהמסר שלהם היה חד-משמעי: ככל שאנו הולכות ומתבגרות, אנו צפויות לסכנה של חלוקת תאים הרסנית המתרחשת בחשאי אי שם, בחביון החלל התוך-רחמי.
ניסיתי להיזכר בפסקאות שדנו בדימומים לא סדירים. לא זכרתי אם הכוונה לדימום רציף ומתמשך או לדימום שמופיע לאחר קיום יחסי-מין, אבל כעבור מספר שבועות, לאחר שקבעתי תור לבדיקת משטח שגרתית, הופרכה האופציה הממאירה.
הרופא הבודק היה הגינקולוג מקופת-חולים, שנהגתי לפקוד בקביעות מדי שמונה חודשים. הוא זה שאבחן לראשונה את המיומה ברחמי עשר שנים קודם לכן, והפנה אותי לבדיקות אולטרה סאונד תכופות שנועדו לעקוב אחר קצב הגידול שלה. ידעתי שמיומות נוטות לגדול במהלך השנים, אבל הרופא הבטיח שאין שום סיבה לדאגה. ידעתי גם כי בדיקת האולטרה סאונד הקודמת, שהתבצעה שמונה חודשים קודם לכן, הורתה על גידול בקוטרה של המיומה, שהגיעה לשבעה סנטימטרים.
מכיוון שלא הצלחתי לקבוע תור בהול למרפאה הציבורית, החלטתי לחרוג ממנהגי ולגשת למרפאתו הפרטית של גינקולוג "הבית" הקבוע שלי, צעד שסימל את קבורתה הסופית של ההכחשה הילדותית. הרופא ביצע בדיקת אולטרה סאונד והפנה אותי לבדיקת דם ובדיקת אולטרה סאונד נוספת במרפאה של הקופה, שהייתה מצוידת במכשיר משוכלל יותר מן המכשיר שברשותו. הפנים שלו היו מעוננות. הוא שב והדגיש שעלי לבקש מהרופא לבצע בדיקת סונר, בנוסף לבדיקה הרגילה. כשביקשתי הסבר מדויק, הוא התחמק וביקש שלא אדאג. שבסופו של דבר, הכול יסתדר.
ההתפתלויות שלו היו שקופות. תבעתי תשובה ברורה, ואז השתררה דממה ולבסוף הוא קבע את מבטו בנקודה דמיונית בתקרה. בתום מספר דקות הוא מלמל משהו על ניתוח מאז'ורי של פתיחת בטן. ומכיוון שבשלב הזה דבקתי באופטימיות פוליאנית מתועבת, שאלתי אם הוא יכול לנתח אותי כאן, בקליניקה החדשה והמפוארת.
ושוב השתררה דממה ואחר כך הוא דיבר לאט, במשפטים קצרים וקצובים. המקרה שלי מסובך. אי אפשר לכרות את המיומות, פתאום המיומה שלי הפכה ללשון רבים – ובינתיים הרופא הראה לי את תצלום האולטרה סאונד החדש, ואני הבטתי בשני העיגולים הכהים שהעידו על צמיחתן של שתי אויבות פיברואידיות חדשות.
רופאי המיומן הניף את ידיו באוויר בתנועה של חוסר אונים, וביקש שאבין. אי אפשר לכרות את המיומות בשיטה הלפרוסקופית, ללא פתיחת בטן, מפני שהמיומה הגדולה מבין השתיים או השלוש, הוא לא בטוח, עיוותה את הרחם. הגידול התלפף סביב ומילא את כל חלל הרחם. אז שיהיה עם פתיחה, הגבתי. העיקר שאתה תעשה את זה. ושוב השתררה דממה ואחר כך הוא הסביר שהניתוח חייב להתבצע בבית-חולים גדול, ורצוי בנוכחות אורולוג. זה היה הרמז המטרים שהדחקתי. הוא המשיך ואמר שחייבים לפתוח את הבטן ושיש בעיה נוספת—בגלל המצג של המיומה, יתכן שלא יצליחו לנתק אותה מקירות הרחם ולהציל את הרחם שלי.
הרופא ההומאני שטיפל בי בעשור האחרון, מומחה לגינ-אונקולוגיה, התקשה להישיר מבט. פלגי זיעה נטפו מהמצח שלי, למרות שחדר הבדיקות היה מצונן היטב. לאחר שהגביר את עוצמת המזגן, התבשרתי שבמרבית המקרים מיומה היא גידול שפיר. אבל גדילה מהירה של גידול שפיר בתוך תקופה קצרה, עלולה להוות אינדיקציה לממאירות. הוא שב וסיים את דבריו בקביעה, "אני לא בטוח שיצליחו להציל את הרחם שלך".
שפת הגוף שלו שידרה מצוקה וחמלה. ישבתי שם, מנסה לעכל את דבריו, מתקשה להיפרד. מוללתי מהדק משרדי שהיה מונח על המכתבה שלו, מפשקת את גופיף המתכת הדק.
ואז נזכרתי בטכניקה חדשה שקראתי עליה באחת מקבוצות הדיון האינטרנטיות. שיטה חדשה להסרת מיומות באמצעות צריבה; אמבוליזציה. שאלתי אותו אם ניתן לטפל בי באמצעות השיטה החדשנית, והוא מיהר לשלוף טופס הפנייה למרפאה הניתוחית המייעצת של בית-החולים הציבורי, מסייג את דבריו במשפט שלאחר מכן פירקתי בתודעתי שוב ושוב, "אל תשכחי שההמלצות שלהם לא מחייבות
ותך". הוא ניסה לרמוז. אני לא נרמזתי. לקחתי את ההפניה ויצאתי מן המרפאה.
בימים הבאים החל תהליך האלימינציה הרפואי. הערכים של בדיקת דם שנועדה לשלול אפשרות של סרטן השחלות, היו תקינים. ואילו תוצאות בדיקת האולטרה סאונד במכשיר ההדמיה המשוכלל של קופת-החולים, היו מעורפלות. הרופא הבודק שמר על ארשת חתומה, וציין שהממצאים אינם חד-משמעיים.
בשלב ההוא עדיין הייתי נתונה לטיפולם המסור והאכפתי של רופאי הקבועים. האולטרא סאונדר המיומן הכיר אותי היטב ובכל זאת סירב לפרט, והסתפק בהסבר מעורפל על כך שבדיקת הסונר אמורה להוות אינדיקציה לזרימת הדם באזור הגידול. הוא אמר שזרימת דם מואצת או חלשה — התקשיתי לרדת לסוף דעתו, מהווה אינדיקציה לקיומו של גידול ממאיר.
התבקשתי לחזור לרופא המטפל מפני שהוא, המומחה לאולטרה סאונד, לא רשאי להמליץ על התוויות טיפוליות. לא התווכחתי. לקחתי את התצלום הבוהק ויצאתי מהחדר, כשהתודעה שלי מפרקת את המילה ס-ר-ט-ן להברות.
למחרת קבעתי תור למרפאה הניתוחית-מייעצת של המרכז הרפואי. כפי שהסתבר לי לאחר מכן, זו הייתה התחנה הראשונה במסע האיון וההחפצה שארך למעלה משנה.

נשים יוצרות זכויות

   

ביום חמישי הקרוב, תקבל ד"ר חנה ספרן את "אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג" מידיה של ד"ר האלה אספניולי, חברת הוועדה של "אות זכויות האדם".

 

   הטקס יתקיים בתאטרון אל-מידאן בחיפה.

 

 

 

          

               

 

להלן מעט מזעיר מפועלה של הד"ר ספרן בשנים האחרונות:

 

http://64.233.161.104/search?q=cache:7M6DEHfY-U0J:coalitionofwomen.org/home/hebrew/articles/women_resisting_army_service/+%D7%97%D7%A0%D7%94+%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%9F%5C&hl=iw

 

http://www.haderech.co.il/parliament111.html