אמה גולדמן

רוקדת עם פמיניסטיות, מסה מאת אליקס-קייט שולמן
 

רוקדת עם פמיניסטיות מאת אליקס-קייט שולמן
 

תרגום: רונית ליברמנש
 
 
(התפרסם בכתב-העת "ווימנ'ס ריִוְיוּ אוף בּוּקְס" ב-3 בדצמבר 1991 ).
 
"אם לא יניחו לי לרקוד, איני רוצה להיות חלק מהמהפכה שלכם", אמרה אמה גולדמן (1869-1940), פמיניסטית, גיבורה, פעילה אנרכיסטית, עורכת, סופרת, מורה, אסירה לשעבר ובאופן כללי, טראבל-מייקרית מקצועית.
האומנם? או שמא היא אמרה: "אם לא יניחו לי לרקוד, איני מוכנה לקחת חלק  במהפכה שלכם", בדומה להצהרה שמעטרת את חולצת הטי הסגולה שלי מתחת לתצלומה של אמה, אישה ביישנית למראה בכובע רחב תיתורה. או שמא היה זה: "אם איני יכולה לרקוד כל הדרך אל המהפכה, אזי זו אינה המהפכה שלי", ציטוט שהופיע ב-1983 בניסוח מחודש בטקסט שאינו סקסיסטי אך בה בעת נחשב מסורתי — בהגדה של פסח?
 
לאמתו של דבר, חרף העובדה שהאמירה הרגשית הזו בהחלט הולמת את אמה גולדמן, בהיותה בבחינת הצהרה שהיא נהגה להשמיע לעתים תכופות ולנהוג לפיה, היא לא כתבה אף לא אחד מן המשפטים שצוטטו לעיל, למרות שמזה עשרים שנה נהוג לייחס לה כל אחת ואחת מן הציטטות הללו ועוד כמה נוספות המתנוססות על גבי פוסטרים, תגים, חולצות טריקו, פגושים של מכוניות, כרזות ענק וגם מאמרים וספרים.
להלן מקצת הדברים שגולדמן כתבה בביוגרפיה שלה, "לחיות את חיי", שהתפרסמה ב-1931:
          "כשהחלו הריקודים, הייתי בין אלה שרקדו בשמחה וללא לאות. ערב אחד ניגש אלי נער צעיר, דודנו של סאשה (אלכסנדר ברקמן), ולקח אותי הצדה. בארשת פנים רצינית, כאילו זה עתה התבשר על מותו של חבר יקר, הוא לחש באוזני שריקוד אינו הולם תועמלנים פוליטיים. ללא ספק, הוסיף, זה לא מכובד לרקוד באופן כה פזיז ושלוח-רסן. התנהגות מעין זו אינה מכובדת ואינה יאה למי שעתידה להפוך לכוח עולה בתנועה האנרכיסטית. קלות הדעת שהפגנתי, עלולה להזיק ל"מטרה".
רתחתי מזעם בשל התערבותו נטולת הבושה של הנער. ביקשתי שלא יתערב בעניינים שאינם נוגעים לו, והוספתי שנמאס לי שמטיחים בי שוב ושוב אותו משפט בדבר ה"מטרה". לעניות דעתי, מטרה הדוגלת באידיאל נפלא כגון אנרכיזם ושואפת להשתחרר מכבלי הדעות הקדומות והמוסכמות החברתיות, אינה אמורה לתבוע מבני האדם להתכחש לחיים ולהנאה מהם. עמדתי על כך שבשם "המטרה" שלנו איני אמורה להפוך לנזירה, וכי אסור שהתנועה תהפוך למנזר. אם הדברים יגיעו לידי כך, איני מעוניינת בזאת. "אני  מעוניינת בחופש, בזכות לביטוי עצמי ובזכותו של כל אחד ואחת להיות יפהפיים, קורנים". זו הייתה משמעותו של  האנרכיזם מבחינתי והתכוונתי לחיות לפי העיקרון הזה— כשאני מתריסה נגד עולם ומלואו: בתי הסוהר, הרדיפות, הכול. כן, ואני מתכוונת לחיות לאור האידיאל הזה חרף הגינויים שעמיתיי למאבק עלולים להטיח בי. ("לחיות את חיי", ניו-יורק, הוצאת 'קנופף', 1934, עמוד 56.
 
אם יותר לי, בשגגה  או בעקיפין אני נושאת באחריות מסוימת לעובדה שדבריה של גולדמן הוצאו מהקשרם המקורי, בשעה שנוסחו מחדש כפרפראזה הידועה לכל. למען הסדר הטוב, ברצוני להבהיר עתה במה מדובר. כך החל הכול. מתישהו בתחילת  שנת  1973,  התקשר אלי אדם בשם ג'ק פראגר, אנרכיסט וותיק שעבד ב'מרכז האנרכיסטי' ששכן ברחוב לפאייט 339 בלוֹאוֶור איסט-סייד של מנהטן— בניין שכיום קבעו בו את משכנן תנועות רדיקליות שונות, כולל תנועות אנרכיסטיות ו'האגודה האנטי-מלחמתית'. בדומה לרדיקלים מסורים רבים מן העידן שקדם לזה של הוצאות-לאור שולחניות, גם הוא היה דַפָּס. ג'ק סיפר לי על הרעיון המקורי שצץ במוחו: גיוס כספים שנועד להדפסת דיוקנה של אמה גולדמן על של חולצות טריקו, ומכירתן בסנטרל-פארק בזמן הפסטיבל הענק, הממשמש ובא, לרגל סיומה של מלחמת וויטנאם.  מכיוון שהוא נכח פעם באחת מהרצאותיי  לאנרכיסטים על הפמיניזם של אמה גולדמן (בתום עשורים של אלמוניות גמורה, כשלא ניתן היה להשיג את כתביה משום שההוצאות לא הדפיסו מהדורות חדשות, לפתע שבה אמה וניצבה במרכז השיח הציבורי כגיבורה של התנועה לשחרור הנשים), ולפיכך החליט להתקשר אלי והפציר בי לסייע לו.
זמן מה קודם לכן הוצאתי לאור שני ספרים על אמה גולדמן: ביוגרפיה וקובץ של מסות פרי עטה. תצלומיה הופיעו בשני הספרים. ג'ק שאל אם אהיה מוכנה למסור לו תצלום שלה, ובנוסף ביקש שאמליץ לו על ביטוי או על משפט מכתביה של אמה, שעשוי להתאים ככיתוב על גבי החולצות.
שבעת רצון לנוכח ההזדמנות לפרסם את משנתה הפמיניסטית של אמה, בפרט בקרב חסידים שלעתים אינם נלהבים לחלוק את משנתה עם חברי תנועה אחרת, שאינה נחשבת אנרכיסטית למהדרין, הצעתי לו להדפיס תמונה שבה אמה נראית חסונה וללא כובע לראשה כשהיא מרכיבה משקפיי-מַצבט, והמלצתי לו לקרוא מספר קטעי פרוזה, בפרט אפיזודות שעוסקות בריקוד, שלטעמי המחישו היטב את טבעה הפמיניסטי ומלא החיות. האם הצעתי לו להשתמש בהצהרתה של אמה בדבר "חופש, הזכות לביטוי עצמי, וזכותו של כל אחד ואחת להיות יפהפיים וקורנים"? יתכן. לאות תודה, הציע לי ג'ק לקנות כמות גדולה של חולצות ככל שארצה, במחיר הקרן.
 
כעבור מספר ימים, כשבאתי לקחת את חולצותיי ואת התצלום יקר-הערך שהשאלתי לו, הופתעתי לנוכח  הפרשייה הידועה של אמה על רחבת הריקודים,  כשהיא פרושה לה באופן נועז על גבי החולצה — בדמות הגרסה הראשונה (והמוכרת ביותר) של הסיסמה שהפכה בינתיים לנפוצה מכולן: "אם לא יניחו לי לרקוד, איני רוצה להיות חלק מהמהפכה שלכם".
חיפשתי את ההצהרה הזו בכתביה של אמה, אך לא מצאתי דבר. אולם ג'ק היה שבע רצון. מועד הפס
יבל משמש ובא ואמה נראתה מלאת חיים בהדפס בצבעי אדום-שחור כשברקע שלל צבעים עשירים, כך שפשוט לא הייתי מסוגלת לבטא התנגדות כלשהי לטובת הניסיון לשמור אמונים לאמת  הלמדנית. בסופו של דבר המשפט שנלקח מ"הכתבים הגנוזים", הופיע על רק על שניים מבין מגוון סוגי חולצות הטריקו, ומן הסתם לא ניתן לתבוע הכיתוב מהימן ומדויק לפי סטנדרטים הדומים לאלה המחייבים את המו"לים שמפרסמים ביקורות מהללות על גבי ספריהם. ובסופו של דבר,  רוח הדברים מבטאת נאמנה את דמותה של אמה.
 
אבל משק כנפי ההיסטוריה (וגם האופנה) מתנפץ על נקלה בעידן זה של רעבתנות לניכוס פמיניסטי, וכך הועתקה הסיסמה המקורית  וזכתה לתפוצה מרשימה; בארה"ב ומחוצה לה; תפוצה מחתרתית ועילית גם יחד. לפעמים העובדה שלא ניתן להשוות ציטטה מסוימת לטקסט המקורי, משנה אותו באופן דומה לזה של ילדים שמשחקים ב"טלפון שבור", עד שהחירות הראשונית והבטוחה בעצמה שג'ק  ניכס, פרשה כנפיים והפכה לדבר חוכמה בר-ציטוט, כשהיא מגביהה עוף אל ממלכת המיתוסים.
 
לאחר שכל חולצותיי המקוריות נמסרו לחברים ושלי נעשו דהויות וסמרטוטיות, החלטתי לקנות חולצה חדשה. אבל החולצה החדשה, שנרכשה בחנות ספרים באפ-טאון, התהדרה לה בתצלום אחר של אמה. הפעם היא חבשה כובע רפוי, שונה מזה שהופיע בגרסה הקודמת שהפכה למיתוס מן האגדות. היה זה תצלום שונה  מדיוקנה המתנוסס על תג, שאני עונדת מדי פעם בגאווה על דש הבגד. אבל היי, אם אינך יכולה להתלבש באופן החביב עליך, מי ירצה לקחת חלק במהפכה שלך?