"נשית לעד" – המחלוקת ההורמונאלית

  1. "מאבק בין רופאי משפחה וגינקולוגים על מתן הורמונים לנשים בגיל המעבר", מדווח היום  כתב הבריאות של הארץ;  דן אבן

ההמלצה החדשה-ישנה להימנע ממתן הורמונים עלתה עקב ממצאים שפורסמו בכתב העת JAMA – Journal of the American Medical Association – שלפיהם לא זו בלבד שטיפול הורמונאלי חלופי ממושך בגיל המעבר מגביר את הסיכום ללקות בסרטן השד, אלא אף מעלה הסיכון לתמותה מהמחלה. לפי הממצאים החדשים, הסיכון לסרטן שד חודרני גבוה ב-25% והסיכון לתמותה מסרטן השד גבוה ב-96% יותר בנשים שטופלו בהורמונים לגיל המעבר, בהשוואה לקבוצת ביקורת שטופלה בתרופת דמה.

ההמלצה החדשה לא הפתיעה אותי. בעבודת התזה שלי (2008), שעסקה באופניי הבניית גיל המעבר הנשי בשיח הישראלי-רפואי הפופולארי (ניתוח תוכן של פורומים אינטרנטיים, ספרים על אודות גיל המעבר הנשי ומאמרים רפואיים שהוקדשו לנושא), התייחסתי גם לסוגיה ההורמונאלית. מתנצלת על השימוש בעגה. לטעמי האזכורים התיאורטיים הכרחיים להבנת ההקשר הכולל. קריאה נעימה.

  • שתי הגישות הביו-רפואיות המרכזיות: ה"טבעית" לעומת ה"חולנית"
    מחקר זה עוסק בחקר האידיאולוגיות והפרקטיקות של השיח הביו-רפואי על אודות נשים ישראליות במהלך "אמצע החיים" מנקודת ראות סוציולוגית-פמיניסטית ביקורתית. הואיל ואחת משאלות המחקר נוסחה כניסיון לתור אחר השפעות גומלין הדדיות בין השיח החברתי-תרבותי לשיח הביו-רפואי, תוך תהייה האם השיח הביו-רפואי הוא שיח דומיננטי ומכונן, הסקירה התיאורטית תדון בהרחבה בגישות הביו-רפואיות המרכזיות לגבי תקופות חיים נשיות, המכונות בעגה הרפואית "גיל המעבר ו"מנופאוזה". לטענתן של חוקרות פמיניסטיות רבות; Sered (1999) ;Foster (1995); Zita (1998) Martin (1987); Millet (1970) דה בובואר (1949) [2002], הרפואה המערבית מתייחסת לגוף הגברי כאל הנורמה כשעקב כך, מוגדר הגוף הנשי כסוטה מן הנורמה הגברית. טיעון זה מתקף את קביעתה של דה בובואר (2002:13), "… היא (האישה), נקבעת ונבדלת יחסית לגבר ולא הוא יחסית אליה".
    א. הגישה ה"טבעית"
    החוקרת הבריטית פוסטר Foster (1995:60), שערכה ניתוח נרטיבי-תמטי של ספרי רפואה שנכתבו במהלך שנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים על אודות הגוף הנשי, טבעה את המושגים "הגישה הטבעית" ו"הגישה החולנית". לדבריה, גישות אלו מאפיינות את התנהלותו של הממסד הביו-רפואי בכל הנוגע לגיל המעבר והמנופאוזה. הרציונל של הגישה הרפואית ה"טבעית" מושתת על שני טיעונים עיקריים: הראשון, שלפיו נשים בגיל המעבר אינן מסוגלות להמשיך ולקיים את תפקידן הראשוני, המהותי, המוגדר כ"יכולת להרות וללדת". עקב כך הן "מאבדות" את כוח המשיכה שלהן ואת מיניותן; היינו, הגדרת ה"נשיות" כתולדה ישירה של מערכת הרבייה. ההשתמעות העולה מגישה זו, היא שמרגע שמערכת הרבייה הנשית אינה מסוגלת להמשיך ול"מלא את תפקידה" הראשוני, נשלל מנשים פן מרכזי של זהותן: הזכות להיחשב מושכות מבחינה מינית. הטיעון השני מושתת על הנחת היסוד שלפיה נשים בגיל המעבר אינן זקוקות לטיפולים. במקום זאת, עליהן להסתפק ב"שיחה מלאת טקט עם רופא אוהד וסיוע בהפחתת החרדה הנלווית לגלי החום" (Foster:1995:68). נשים שהתלוננו על תופעות לוואי קשות, תויגו כלא יציבות או כ"מקרים פסיכיאטריים". הגישה ה"טבעית" מביאה, אם כך, לידי אבסורד: מחד, הרופאים פטרו את הנשים באמירה הסתמית שעליהן להשלים עם תופעות הלוואי שפקדו את חלקן במהלך תקופה זו משום שמדובר ב"תופעה טבעית". מאידך, מי שהעזה להתלונן, תויגה כנוירוטיות או מופרעת.
    ב. הגישה ה"חולנית" או הפתולוגית"
    גישה זו, שרווחה החל מאמצע שנות השישים של המאה העשרים, טומנת בחובה שתי הנחות יסוד. האחת, הרחבת הגדרתה הראשונית והמצומצמת של המנופאוזה מ"הפסקת הווסת" לחֶסר וכשל מערכות כולל; גופני-נפשי-מיני-קוגניטיבי. השנייה; עקב ה"כשל" הרב-מערכתי, זקוקות כל הנשים במהלך המנופאוזה וגיל המעבר לפיקוח רפואי מתמשך וגורף. היינו, תפיסה המורה על האחדה אוניברסאלית של כלל הנשים בהתעלם מהבדלים היסטוריים, תרבותיים, אתניים, מקומיים או אישיים (כגון העדפה מינית). הגישה הביו-רפואית שלפיה במהלך "אמצע החיים" נקלעות נשים לתקופת חיים ממושכת של חֶסר וכשל מערכות כולל, החלה משתרשת לאחר שהגינקולוג האמריקאי וילסון Wilson 1966)) פרסם את ספרו, "נשית לעד" (Feminine Forever) שהושתת על טיעון מרכזי, שלפיו "גיל המעבר אינו אלא מחלה של חסר הורמונאלי בר-ריפוי"(Wilson 1966: 39). לדבריו, כל התסמינים הנלווים לגיל המעבר, כאשר לטענתו, נטילת אסטרוגן אמורה לדכא ואף למנוע תופעות גופניות הנלוות לתהליך ההזדקנות, כגון הידלדלות השיער וקמטים. ובמילותיו (ההדגשות שלי), "No woman can be sure of escaping the horror of this living decay…What impresses me most tragically is the destruction of personality”( Wilson 1966: 39) .
    היינו, בתרגום חופשי, נשים ב"אמצע החיים" נאלצות להתמודד עם "הזוועה הכרוכה ברקב בעודן בחיים", ועם "הטרגדיה הנובעת מן ההרס המוחלט המתחולל באישיותן". כך כרך וילסון שתי תופעות שאינן קשורות בהכרח זו לזו – "אמצע החיים" מחד ותהליך ההזדקנות מאידך – המשותפות הן לגברים והן לנשים. הגישה ה"חולנית" משלה בכיפה מאמצע שנות השישים של המאה העשרים עד ראשיית שנות האלפיים, בהכפיפה נשים לתהליך של מדיקליזציה מועצמת.
  • כמו כן, עקב שינוי הגדרתה הראשונית של המנופאוזה מאל-וסת ל"כשל שחלתי", הפכו ההורמונים (בתחילה אסטרוגן ולאחר מכן גלולה משולבת, שהכילה אסטרוגן ופרוגסטין וכונתה HRT ("טיפול הורמונאלי חלופי") ל"תרופה מנרמלת" גורפת, שיועדה לטיפול כוללני ואחיד בשלושה מישורים: א’. דיכוי תסמינים גופניים, ב’. "נטרול" תחושות כגון עצבנות, דיכאון, אגורפוביה, התקפי חרדה וירידה בדימוי העצמי, ג’. נרמול המיניות הנשית. נשים שדיווחו על דחף מיני מוגבר או מופחת, הצטוו ליטול הורמונים כדי "לשפר את איכות חייהן".
    . חבירת השיח הרפואי לשיח הצרכני-קפיטליסטי בתיווכם של תאגידי התרופות הכלל-עולמיים
    מחקריו של וילסון כמו גם ספרו, מומנו מטעם תאגיד התרופות Wyeth-Ayerst (Greer 1991), הגם שהמחבר לא נקט גילוי נאות והצניע עובדה זו מציבור קוראיו. המלצתו הגורפת לנשים ליטול ERT , שימשה קידום מכירות אדיר מבחינתו של התאגיד שייצר ושיווק את ה- Premarine, אסטרוגן שיוצר משתן של סוסות הרות . תוך כדי כך, חשפה הביקורת הפמיניסטית (Davis 1996) היבט נוסף של החבירה הרפואית-צרכנית : הרחבתה של הגדרת המנופאוזה לתחלואה הכרוכה בזִקנה ולאו דווקא בגיל המעבר, באמצעות איום גלוי שלפיו נשים עלולות ללקות בגילאים 70-80 באוסטיאופורוזיס ותחלואה לבבית, אלא אם כן תיטולנה הורמונים. כך טבעו הרופאים מונח חדש: "מנופאוזה בלתי מטופלת", שהשתמעותו המעשית באה לידי ביטוי בפרקטיקות תכופות של מדיקליזציה. פוסטר (76(1995: מציינת כי באמצע שנות השמונים, כשמכירות ההורמונים בארה"ב צנחו פלאים מחמת העלייה הניכרת במספר הנשים שחלו בסרטן רירית הרחם עקב נטילת ERT , שכרה הנהלת תאגיד Wyeth Ayert , יצרני ה- Premarin, פרסומאים חדשים, שנתבעו לפנות לפלח שוק חדש: נשים בנות 35 ומעלה. מסע הפרסום, שהתמקד בנטילת הורמונים כאמצעי יעיל למניעת אוסטיאופורוזיס, הוכתר בהצלחה אדירה (שם, שם). פוסטר מבהירה כי בשנת 1985, 77% מן הנשים האמריקאיות לא שמעו מעולם על המונח אוסטיאופורוזיס. אולם במחי מסע פרסום יעיל אחד, בתוך חמש שנים רובן חששו שהן עתידות ללקות במחלה. ואמנם, מכירות ה- HRT זינקו פלאים בארה"ב: מ-15 מיליון מרשמים בשנים 1979-80 ל-32 מיליון ב-1989, גידול של למעלה מפי שניים. מאזן המכירות השנתי של יצרני ה- Premarin נאמד ב-400 מיליון $ בשנת 1989, והצפי העתידי הסתכם במיליארד דולר לקראת שנת 1995 (Foster:1995:78). מסע הפרסום הושתת על זריעת בהלה בקרב הנשים, כשתצלומיהן של נשים נכות בכיסאות גלגלים התנוססו על כפולות העמודים בכתבי העת המיועדים לנשים. בה בעת, (שם, שם), טענו גינקולוגים בריטיים ורופאי משפחה כי השימוש באסטרוגן אינו עתיד להפחית את הנטל על שירותי הבריאות הציבוריים, עקב אשפוזן של נשים שילקו באוסטיאופורוזיס. לעומת זאת, התעמלות סדירה והפסקת עישון, עשויים להפחית את תדירות השברים האוסטיאופורוטיים בשיעור של 25 עד 50 אחוזים. אולם מסע הפרסום שנוהל מטעמו של תאגיד Wyeth Ayert הצליח לאין שיעור, הואיל והוא תקף את נקודת התורפה של נשים "החיות בחברה סקסיסטית ואייג’יסטית" (9Foster:1995:7) (שם, שם).
     הביקורת הפמיניסטית על השיח הביו-רפואי לגבי תום תקופת הפריון, גיל המעבר ונטילת הורמונים
    במהלך מיפוי מקורותיו של השיח הגינקולוגי, טענה מרטין Martin 1991)) כי שיח זה אינו אלא "אגדה סטריאוטיפית על אודות תפקודי הזרע והביצית" (P. 487). לדבריה, המחזור החודשי מתואר בספרות המדעית כממוקד בהכנת הביצית ובתיאור הסביבה האידיאלית להפרייתה. אי-ההתעברות מוגדרת ככישלון, שלאחריו מתואר "מות הרקמות". הגם שהתסמינים הנלווים למנופאוזה הם זמניים ולמרות שמספר גדול של נשים אינן מתנסות בתופעות לוואי כלשהן, על-פי הגישה הביו-רפואית ה"פתולוגית", מוגדרות כלל הנשים בגיל המעבר כמי שסובלות מ"חסר הורמונאלי". היינו, האחדה אוניברסאלית המשעתקת תפיסות פטריארכאליות.
    הסופרת הפמיניסטית גריר Greer (1991:176), סבורה כי הבלבול והמבוכה הפוקדים נשים ב"אמצע החיים", נובעים בעיקר מאי-הידע שבו שרויים רופאים בכל הנוגע לגיל המעבר והמנופאוזה, הואיל ו"עדיין לא הוכח קשר נסיבתי ישיר בין גלי החום לירידה שחלה ברמת האסטרוגן בגוף". חוקרות פמיניסטיות נוספות, שיהי (1993), נורתרפ (2002), הדגישו היבטים אתיים בנוגע לצריכת ה-HRT לצד סיכונים בריאותיים עקב נטילת הורמונים. חשדותיהן לגבי הקשר בין נטילת הגלולה המשולבת לסיכונים בריאותיים, אומתו לאחר שפרסמו Rossou et al. (2002) את ממצאי מחקר WHI בכתב העת האמריקאי הרפואי JAMA . המחקר, בהשתתפות למעלה מ-16 אלף נשים שנקלעו למנופאוזה, עקב אחר השפעת הגלולה המשולבת שהכילה אסטרוגן ופרוגסטין על מדדים רפואיים שונים. המחקר הופסק קודם זמנו כשהסתבר כי צריכת הגלולה המשולבת גרמה לעלייה של 26% בסיכוי ללקות בסרטן שד, של 29% בסיכון ללקות במחלת לב כלילית, של 41% ללקות בשבץ מוחי וסיכון של עד פי 2.13 בתסחיף (embolism) ריאתי. הממצאים עוררו בהלה בקרב נשים ב"אמצע החיים", שהחלו לתור אחר ספרות המכונה "עזרה עצמית" "Self-help", המתמקדת בשיטות טבעיות למניעת אוסטיאופורוזיס, הפחתת מתחים ותזונה נכונה Kagan, Kesselm, & Benson (2004),2005 Ford, , Brice, Cox, & Matthews (2003) Dowling; )1995) ועוד. החיפוש אחר ספרות ה"עזרה העצמית" מאפשר לפּרַט, כפי שטען הסוציולוג גידנס Giddens (1991) , לשוב וליטול לידיו את הכוח באמצעות התנסות בחוויית ה"זהות העצמית" (Self Identity ), הכרוכה במודעות רפלקסיבית. גידנס סבור כי "זהות עצמית" אינה דבר מה שרירותי אלא תולדה של השתקפות רפלקסיבית וחשיבתית של הפרט, המעבד את ה"עצמי" שלו. לפיכך, החיפוש אחר חלופה מעצימה עתיד לאפשר לנשים ב"אמצע החיים" לעצב בחירות חדשות. בה בעת, כפי שעולה מממצאי מחקר זה (עמ’ 65), יש להישמר מפני אימוץ גורף של עיקרי ה"גישה הטבעית", בדמות שלילה מוחלטת של התערבות רפואית והתבצרות אך ורק בידע הנשי, שכן נטייה זו עלולה אף היא לשלול מנשים את היכולת להבנות סוכנת עצמאית.
     הורמונים ואיכות חיים
    חרף האמור לעיל, תוצאות מחקר WHI (2002) הורו על מספר פרמטרים חיוביים מבחינת נשים בגיל המעבר הנוטלות את הגלולה המשולבת, כגון הפחתת הסיכון ללקות בסרטן המעי הגס והשפעה מיטבית על צפיפות העצם. JAMA2002)). תוצאות המחקר, שרוב הנשים שהשתתפו בו היו בשנות ה-60 לחייהן, טלטלו את הקהילה הרפואית. בחמש השנים האחרונות חזרו בהם גינקולוגים רבים מן ההתוויה ההורמונאלית הגורפת לפרקי זמן ממושכים, בהוסיפם שלושה פרמטרים נוספים: גיל, מינון הורמונאלי ונטילת הורמונים לטווח קצר. כך, למשל, טענו Fugate Woods. & Sullivan Mitchell (2005) כמו גםCastelo-Branco (2006) , כי נטילת הורמונים במינון נמוך יחסית למשך זמן קצר, משפיעה באופן מיטבי על תסמינים הפוגמים באיכות חייהן של נשים צעירות יחסית (בשלהי שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 לחייהן). מעבודותיהם עולה כי הימנעות מהתוויה הורמונאלית מאחידה תוך התחשבות בפרופיל בריאותי אינדיבידואלי, עשויה להפחית את הסיכון ללקות בסרטן השד, באפשרה לנשים הסובלות מתסמינים ואזו-מוטוריים קשים (ארבל 2002), כגלי חום והאצה בדופק הלב, כמו גם תסמינים אורו-גינטליים (יובש בנרתיק, אי-נוחות בשעת קיום יחסי מין והפרעות בממתן שתן), ליהנות מאיכות חיים משופרת. אתייחס בהרחבה להשתמעויות העולות מן הפרמטר "מינון הורמונאלי לטווח הקצר" בפרק הממצאים של עבודה זו.
  • ועתה אעבור לסקירה מזורזת של הממצאים בא ח ד ממקורות המידע- מאמרים רפואיים- בכל האמור בהורמונים:ההמשגה הגופנית הפתולוגית של מערכת הרבייה הנשית והבנית "סכמה גופנית" שלילית, השוללת מנשים ב"אמצע החיים" את הזכות ליהנות מדימוי גוף ארוטי ומחיי מין פעילים, חוזרת ונשנית ברבים מן המאמרים הרפואיים שנכללו בקורפוס. בחרתי לפתוח בדוגמאות מתוך שני מאמרים שחיברה הוכנר-צלניקר , בעיקר עקב המוניטין האקדמיים-מדעיים יוצאי הדופן של הכותבת והשתייכותה המגדרית. לפיכך, מן הראוי לבחון כיצד הטמיעה הוכנר-צלניקר אי-השוויון המגדרי באמצעות ה-Habitual (‘טִבְעוּן’), ההתנהגות היומיומית שהופנמה הן ע"י גברים והן ע"י נשים (1987, 1995) Connell כתוצר של הפרקטיקות הננקטות מטעמן של המבנים הארגונים הממוגדרים וההגמונים. דומה כי הוכנר-צלניקר עושה שימוש בסמנטיקה מאיינת ומפצלת. בשתי הפסקאות הראשונות של מאמרה, ‘גיל המעבר’ (שם, שם), חוזר ונשנה הביטוי "בלות" שלוש פעמים. בפסקה הראשונה מציינת הכותבת כי "גיל המעבר הינה תקופת המעבר שבין תקופת הפוריות לתקופת הבלות, האורכת בין שנתיים לעשר שנים וחלה בסביבות העשור החמישי לחיים" (עמ’ 59, שם). "בתקופה זו מפסיקות השחלות לייצר ולהפריש את הורמוני המין הנשיים". בפסקה הבאה, שבה הכותבת ומאזכרת את "הצטברות המידע הרפואי הקושר את השינויים הגופניים החלים בתקופת הבלות עם שינויים הורמונאליים החלים בתקופת גיל המעבר". הוכנר-צלניקר נוקטת, אפוא, הנגדה דיכוטומית בין פוריות/בלות, ממצא העולה בקנה אחד עם הביטויים החוזרים ונשנים בספרות הפופולארית שנכתבה בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים (באלי (1991), שיהי (1993), סטופארד (1999).
    העגה הרפואית המפצלת רווחת גם במאמרם של פישר, ריגר ואחרים (2002). הפסקה הראשונה נפתחת במשפט, "טיפול הורמונאלי לנשים לאחר חדילת-אורח (עמ’ 888, שם). הפסקת מחזור הווסת משולה ל"חידלון", שם תואר המופיע פעמיים בפתיח של המאמר. לא זו בלבד שהפסקת הווסת מוגדרת כ"חידלון" אלא אף כ"תסמונת". היינו, מצב פתולוגי המצריך טיפול, בדומה לאופן שבו מגדיר השיח הגינקולוגי את ה"תסמונת הקדם-ווסתית" (Davis (1996: 57-58. ה"רציונל הפתולוגי" מתפתח בפסקה הבאה, הדנה במתן הורמונים לנשים במהלך גיל המעבר. ובלשונם, "המלצה גורפת על טה"ח , נחשבה לטיפול גורף שהומלץ לנשים בגיל חדילת-אורח בהסתמך על נתונים מדעיים שהתקבלו מעשרות מחקרים והיגיון פתו-פיזיולוגי (שם, שם). ללא ספק, הרציונל הפתולוגי של הכותבים עקבי: לאחר שהפסקת מחזור הווסת הוגדרה כ"חידלון" ו"תסמונת", ה"היגיון" המדעי מורה על כך שנשים באמצע החיים מועדות לאינספור פתולוגיות, הטעונות טיפול תרופתי, היינו, "טה"ח" – ביטוי הטומן בחובו השתמעות של חסר אינהרנטי בגופיהן של נשים ב"אמצע החיים". ביטוי רפואי רווח נוסף, "חידלון-ווסת", מופיע שוב ושוב במאמרם של זלצר, שפירא ואחרים (הרפואה כרך 140, חוב’ י"א, נובמבר 2001 ), שיוחד ל"טיפול הורמוני חלופי ותגובה דלקתית". ובלשונם, "לטיפול ההורמוני החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון הווסת" (עמ’ 1046, שם).
    ולדיון המסכם:
    במהלך מחקר זה, נבדקו יחסי הגומלין בין האידיאולוגיות הרפואיות המערביות הרווחות על אודות נשים ישראליות ב"אמצע החיים" (גיל המעבר והמנופאוזה), אופניי חבירתן של אידיאולוגיות אלו לשיח החברתי-תרבותי וגילומן באמצעות פרקטיקות של מדיקליזציה (אבגר 2004), הנגזרות מטעמן של אותן אידיאולוגיות. לצורכי ניסוח תבנית פרשנית כוללת, נותחו שני מקורות מידע רפואיים – ספרות פופולארית המיועדת לנשים ב"אמצע החיים" ומאמרים רפואיים שהתפרסמו בעיתונות היומית. המאגר השלישי שנכלל בקורפוס, פורומים אינטרנטיים המיועדים לנשים ב"גיל המעבר" (בחירה סמנטית מטעמם של הרופאים המשיבים בפורומים) סייע להנהיר, ולו באופן פרשני ומתוּוך, את התנסויותיהן וחוויותיהן של נשים ישראליות ב"אמצע החיים". שניים מבין שלושת הפורומים הרפואיים שנדגמו (סטארמד ופורום גיל המעבר בפורטל תפוז) מנוהלים מטעמם של מרכזים רפואיים גדולים (וולפסון וליס), ואילו השלישי (באתר דוקטורס. קו. איל.) מנוהל מטעמו של אתר פופולארי, המצוי בבעלות פרטית. מן הראוי להבחין בין "פורומים" המנוהלים מטעמם של רופאים ובהנחייתם, לבין "קבוצות תמיכה" (support groups) או קהילות של משתמשים. הגם שבשני המקרים מדובר במדיה אינטראקטיבית, הפורומים שנדגמו בעבודה זו אינם בבחינת "קהילה".
    ממחקרה של ביים (Baym(1998, עולה כי האינטראקציה האינטרנטית יוצרת מערכות יחסים ומוסכמות מקובלות הייחודיות לחברי קהילה מסוימת, המתאגדת סביב עניין משותף, החל מאינטראקציה ברשת וכלה במפגשים פנים-אל-פנים, ביצרם נורמות המשמשות אותם לארגון המגעים ביניהם ולשמירה על האקלים החברתי הרצוי. לפיכך מסיקים (Baym(1998 וחוקרים פוסט-מודרניסטים אחרים, כגון (Turkle (1995, Hughes (1997), כי ה"מרחב הרטורי" המתקיים ברשת, מהווה מקור לא אכזב להעצמה (Empowerment), באפשרו למשתמשים לייצר מידע, לחלוק אותו עם אחרים ולעבדו. (Turkle (1995 מוסיפה וטוענת כי ההשתתפות מתווכת המחשב, CMC, מסייעת למשתתפים לשפר את הדימוי העצמי שלהם ואת תחושת השוויון החברתי. הגם שכותבת מחקר זה ניסתה לתור אחר "קבוצות תמיכה" שנועדו לנשים באמצע החיים, הדבר לא עלה בידה. הקבוצות האינטראקטיביות היחידות הפועלות ברשת הישראלית, מתנהלות מטעמם של רופאים ובהנחייתם. עקב כך מתנהלת ההנחיה ביד רמה, כשנשים מודרות מן האפשרות לחלוק את התנסויותיהן ולהעצים זו את זו. חרף זאת, כפי שהודגם לעיל, קומץ נשים הפגינו גילויי התנגדות ונכונות לעמוד על שלהן, בתבען מן הרופאים המשיבים בפורומים תשובות ענייניות ומפורטות. אולם ככלל, הניתוח הסמנטי-ביקורתי של שאלות הנשים בפורומים ותגובותיהם של הרופאים, זורה אור על האידיאולוגיות הביו-רפואיות הרווחות ומתקף אותן. כך, למשל, התמה המשולבת הראשונה, המשגה גופנית פתולוגית של מערכת הרבייה הנשית והבנית "סכמה גופנית" שלילית תוך שלילת מנעד "רשת זהויות" גופניות מנשים באמצע החיים, באה לידי ביטוי בשימוש התכוף במונחים "פרופיל הורמונאלי" ו"גיל כרונולוגי", המכפיפים את כל רשת הזהויות הנשית, הגופנית-רגשית-קוגניטיבית לשיח הביו-רפואי.
    הפירוק המושגי של שאלות הנשים בפורומים הייעודיים ל"גיל המעבר" מחד ואופניי התגובה של הרופאים מאידך, מתקפים את המסקנה שלפיה "רשת הזהויות" של נשים ישראליות ב"אמצע החיים", עדיין כפופה לשיח הביו-רפואי ההגמוני. התמה הייחודית לפורומים, מטפורות גופניות אישיות שבהן עושות שימוש השואלות, מורה על שלושה תהליכים המתרחשים בה בעת: האחד, הפנמת האידיאולוגיות האופייניות הרווחות בשיח הרפואי דומיננטי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמצעות השימוש התכוף בהמשגה גופנית מכנית-קיברנטית. השני, הימנעותן של מרבית השואלות מניסוח מטפורות אישיות-ייחודיות, תוך ניכוס שפת המומחים ההיררכית ("פרופיל הורמונאלי" ו"גיל כרונולוגי") באמצעות "קולוניזציה פנימית" Millet (1971), כדפוס תקשורתי כמעט בלעדי. המאפיין השלישי, המהווה תולדה של שני ההיבטים שפורטו לעיל, מצביע על כך שככלל, השיח הרפואי שולל מנשים ישראליות ב"אמצע החיים" את היכולת להבנות סוכנת עצמאית, הואיל והאידיאולוגיות של שיח זה והפרקטיקות שמטעמן מיושמות אותן אידיאולוגיות, מותירות אותן נטולות שפה משל עצמן, במחקן את התנסויותיהן וחוויותיהן האישיות. שאלתה של "נטלי", ה"חושבת שהיא פחות אישה כי אין לה ווסת", מעידה בבירור על האופן שבו הפנימה השואלת את הרציונל הביו-רפואי ההיררכי לגבי גיל המעבר והמנופאוזה. שהרי אם הווסת מהווה סמן לפוריות ופוריות מהווה סמן לנשיות, היעדר הוסת שולל את זהותה הנשית. לפיכך, כדי לייצר נראות, מבקשת השואלת כדור שיסייע לה לייצר נראות בדמותו של דמם חודשי, שיאשרר את זהותה הנשית ויְתַקפה.
    המחקר מהווה נדבך נוסף בחקר הסוציולוגי-פמיניסטי Remennick (2000) Sered (1999); ;Foster (1995); Zita (1998) Martin (1987), שהראה כיצד הרציונל הביו-רפואי מקשר בין צימוד המושגים "נשיות נורמטיבית" ל"פוריות". עקב כך, כפופות נשים שפרק הרבייה בחייהן תם ונשלם לפיקוח מדיקאלי עצים, השולל מהן את היכולת להבנות רשת שלמה, גופנית-רגשית-קוגניטיבית, של זהויות. ואמנם במהלך הניתוח הנרטיבי הביקורתי של שלושת מאגרי המידע, נחשפו התכנים הסמויים והגלויים המכוננים את אופניי הבנית הזהות הנשית בשיח הביו-רפואי במהלך "אמצע החיים", המעידים על שני שיחים מנוגדים, המתקיימים זה לצד זה: האחד, השיח הרפואי ההיררכי וההגמוני, המצביע על אמצע החיים כעל תקופה של חסר, הטעונה נרמול באמצעות ההתוויה ההורמונאלית לצד קישור בין מנופאוזה לבין תהליך ההזדקנות – שיח המשתק נשים ישראליות ומעצים את תלותן ברופאים. השני, השיח האלטרנטיבי, השם דגש על אורח חיים בריא. מסקנה נוספת מצביעה על כך שדומה כי נִבעו סדקים בשיח הרפואי ההגמוני, שעד לא מכבר כונן בלעדית את רשת הזהויות של נשים ישראליות ב"אמצע החיים". מאמרים של גינקולוגים דוגמת גלזרמן מורים על ניצניה של גישה הוליסטית, שאינה מושתת בהכרח על חסר ועל גישה פרגמנטרית.
    שני השיחים הסותרים באים לידי ביטוי בספרות הפופולארית שנכתבה לאחר פרסום ממצאי מחקר WHI (2002), שחוללו "רעידת אדמה" בכל הנוגע להתוויה ההורמונאלית לנשים ב"אמצע החיים". ספריהן של מינקין (2001) ונורתרפ (2002), הנמנים עם סוגת ה"עזרה העצמית", מכילים בעת ובעונה אחת הנחות מוצא היררכיות לצד ניסיונות להיחלץ מן הגישה ה"פתולוגית" המאחידה. לעומתם, כמה מכותבי המאמרים הרפואיים שראו אור בשנים האחרונות, הוכנר-צלניקר (2006), בר (2004), עדיין מתבצרים בשיח ההגמוני החד-גורמי והחד ממדי, כשהראייה לכך הינה השדות הסמנטיים הרווחים במאמריה של הוכנר-צלניקר, המורים על שעתוק הדיכוטומיה פורייה/בלויה, שרווחה בשנות השישים של המאה העשרים.
    ואילו בספרות הרפואית-פופולארית שתורגמה לעברית במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, באלי (1999), שיהי (1993) וסטופארד (1982), רווחת נימה המעידה על פטרונות גלויה, על המשגה גופנית פתולוגית של מערכת הרבייה הנשית ועל הבנית "סכמה גופנית" שלילית, תוך שלילת מנעד שלם של "רשת זהויות" גופניות מנשים באמצע החיים, כולל הזכות להותיר את הרחם בשלמותו. היינו, תפיסה של "כשל שחלתי" ו"חסר" הטעון השלמה הורמונאלית. דומה כי השיחים המנוגדים המשמשים בערבוביה, החלו סודקים לאיטם את האידיאולוגיות הרפואיות הרווחות בדבר המשגה פתולוגית של "מערכת" הרבייה הנשית Birke (1999). עקב כך מתחולל שינוי (חלקי) לטובה בפרקטיקות הנהוגות כיום, כגון התחשבות בנתונים אישיים כגון גיל, מצב בריאותי, חומרת התסמינים ומשך הזמן שבמהלכו יש ליטול הורמונים ל"פרקי זמן קצרים" – התוויה שכפי שהובהר לעיל, אף היא איננה חפה מבעייתיות.
    Voda &Ashton ((2006 ניתחו את השדות הסמנטיים "טווח קצר"/טווח ארוך",בהצביען על המעגליות ועל הכשל המושגי האינהרנטי, הואיל וכפי שעולה גם מניתוח ממצאי מחקר WHI (2002) המקורי, התסמינים חוזרים ונשנים בעוצמה יתרה מרגע שנשים מפסיקות ליטול הורמונים. לפיכך אין מדובר ב"פרקי זמן קצרים" אלא בתקופה ממושכת. כמו כן, מכיוון שלטענתן התכולה הכימית של האסטרוגן איננה שונה מהותית מתכולתו בשנות השישים של המאה העשרים, נשים עלולות ללקות בסרטן השד ובסרטן רירית הרחם. עקב כך, סבורות הכותבות כי בעתיד הקרוב עתיד לגדול לאין שיעור מספר הניתוחים לכריתת רחם בקרב נשים הנוטלות הורמונים. במילים אחרות, האידיאולוגיות הרפואיות ההגמוניות עדיין שולטות בכיפה, הגם שלצדן החלו צצים קולות חדשים, מאיינים פחות.
    ולבסוף, מחקר זה הצביע על קשרי הגומלין ההדדיים בין השיח הביו-רפואי לשיח החברתי-תרבותי מחד ולשיח הצרכני מאידך, כפי שעולה מן הביקורת הסוציולוגית-פמיניסטית (Winterich & Umberson (1999, Foster (1995), Greer 1991)). עמדות הגמוניות [גראמשי (2004) ] אלו, ובראש ובראשונה המשגת המנופאוזה כחסר אינהרנטי הטעון "השלמה" הורמונאלית, אינן מאפיינות רק את כותבי/ות הלקסיקונים, שהם רופאים/ות במקצועם. התפיסה ההגמונית הוטמעה באמצעות ‘טִבעוּן’ השיח הדומיננטי המסדיר והמארגן גם בקרב עיתונאיות וסופרות, כגון שיהי (1993). כמו כן, מורים הממצאים על קשרי גומלין בין הרופאים לתאגידי התרופות (Zita (1993, Voda &Ashton (2006) מחד ובין הרופאים למדיה מאידך, עקב מעמדו המכונן של השיח הביו-רפואי והשפעותיו על טיב המסרים המופצים בכלי התקשורת, בכל הנוגע לגוף הנשי המתבגר. גם נשים שעידן הפוריות בחייהן תם ונשלם, אינן פטורות מציות לתכתיבי "מיתוס היופי", כפי שמכנה זאת וולף (2004). מחקר זה זרה אור גם על הכורח לשפר את הגישה הרב-מערכתית והרב-תחומית הכוללת, בכל האמור ברווחתן הגופנית-נפשית-קוגניטיבית של נשים באמצע החיים. שומה על נציגי הממסד הרפואי להתעדכן בממצאי מחקרים רלוונטיים, הדנים בסיכונים בריאותיים קשים, כגון הקשר בין נטילת תרופות נוגדות דיכאון לסיכוי ללקות בשברים אוסטיאופורוטיים ועקב כך בנכויות קשות.

6 תגובות בנושא “"נשית לעד" – המחלוקת ההורמונאלית

  1. רונית
    תודה על הרצון לעזור. אני מחפשת נושא לעבודה בקורס ביולוגיה ומיגדר. אשמח לקבל מידע נוסף על מחקרים על גיל המעבר בגברים, שמות החוקרם או המאמרים.
    ומחקרים על וסת/גיל המעבר התייחסות הפרופסיה הרפואית. אגב, אישי הגניקולוג לא רואה שום בעיהתיות…
    תודה מראש
    רונית

    אהבתי

  2. רונית, מאמרך יסודי ומעמיק מאוד. הוא מחדד את המקום שנשים בגיל 50+ נמצאות. מצד אחד הן חוות את ה"איון" שהשיח הביו רפואי משדר להן העדר נשיות שלהיי החיים, מצד שני הן עדיין חיוניות אנרגטיות ופעילות. חברה הסוגדת לגוף דק וצעיר מותירה את הנשים במירוץ אחרי דימוי גוף מוכתב על ידי פרסומאים שלא סופרים אותן. בין הדימוי של הסבתא לבין הבת הצעירה, לא עולה דימוי נשי אוטנטי שמביא את כל היתרונות החוויות הניסיונות העומק שיש לנשים בגיל זה. שהי בספרה מכנה אותן "נשים בשלות". הגיל הזה זוכה להרבה כינויים. שני דברים מענינים אותי: האם נעשו מחקרים על גיל המעבר אצל גברים, האם גברים חוקרים את עצמם בגיל הזה? דבר שני הוא השוואה בין גיל ההתבגרות אצל נערות, ההתפתחות הגופנית קבלת הווסת לביו גיל המעבר, בהתייחסות הספרותית מקצועית רפואית. אני חוששת שכאשר מתארים את גיל ההתבגרות כפריחה, פוריות התחלה וביטויים חיובייםנוספים הקצה השני יהיו ביטויים כמו בלות. מעניין לחקור את זה. הייתי רוצה לראות ולשמוע נשים המייצגות את עצמן ללא מתווכים בונות זהות אישית ודימוי עצמי אוטנטי משלהן רלוונטי לתקופתנו ונובע מתוכנו, קול משלנו.

    אהבתי

    1. הי רונית. תודה על התגובה. אתייחס באריכות מאוחר יותר, לחושך חיבור האינטרנט האיטי שלי כעת והמחשבון הזעיר והמעצבן.
      כן- התבצעו מחקרים על גיל המעבר הגברי. אם אין לך נגישות למאגרי מידע אקדמיים, אשמח לרפרף/רר משם בערב.
      לגבי וסת/גיל המעבר: אני מכירה מחקרים מנקודת ראות פמיניסטית, שמורים על המהותנות – הנשיות אינה אלא רחם – "תכלית ההולדה" כביכול, ולפיכך שתי תקופות החיים הללו מייצגות למעשה את המצב הקדם-פורה לעומת ה"חדלוני" כביכול.
      מה עוד? הפתולוגיה של הפרופסיה הרפואית, הדם כטומאה, הן ביהדות והן בנצרות- גישה שהשפיעה ועדיין משפיעה על האידיאולוגיות הרפואיות ועל הפרקטיקות שנגזרות מהן.

      אהבתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.