היצמדות

את נושאת את נזר הקוצים של מלכוּת הכיתה

במרכז קרקפתך המקלישה,

אלופת "קבוצת השווים". הסירי

דאגה מלבך, המתים אינם

נוטרים, המתים

שהדפת הלאה ממך.

אל תנטשי

אותי – גורת אדם מקשישה –

שותתת דם בערבות

הקרח. נעצי עמוק את

ציפורנייך הצבועות ארגמן והישארי

כך, כן, כך, כמות שאת

עכשיו,

מנותצת

וחומלת, ריקה לפרקים,

אבודה ואוהבת. הישארי

כך, כמות שאת עכשיו,

עד

שתגיע

העת.