חודש: יולי 2017

אסקפיזם קיצי שלא עלה יפה?

 

רק רוצים-רק רוצים ל-ר-ק-ו-ד. ניסיתי להבין מדוע זאת תכנית הריאליטי היחידה שאני (עדיין) צופה בה, לרוב אחת לשבוע.

המוצר הסופי אמור לספק לצופיו חוויה שניתן לכמתה בשם התואר וואנה-בי- LA. הבמה באולפן מרחיקה ומדחיקה את הישראלינה המיוזעת כמיטה יכולתה. שמונים אחוזי הלחות אינם חודרים מבעד לבועת הדאחקות הקלושות של המנחים המעושים לעייפה, אסי-עזר-רותם-סלע.

מבחינתי התכנית היא אסקפיזם שהחמיץ משתי סיבות. הנרקיסיזם של ארבעת השופטים והלגלוג על רקדניות שמעזות להפר את המשוואה ההוליוודית הפלסטיקית הצפויה, הו כה צפויה, הן מבחינת סגנון והן מבחינת לבוש והופעה חיצונית. כך למשל עלבו המנחים כמו גם השופטים ברקדנית הבוטו המוכשרת והלא מאוד צעירה, או בנערה מהפריפריה ששערה עשוי בצמות עם תוספות. והדיאלוגים. הדיאלוגים הלהגניים לעייפה של צמד המנחים, פוגמים בהנאה.

אבל מה לי כי אלין על הנחייה גסה ושיפוטיות בוטה. שהרי בתוך עמי אני יושבת.

http://www.mako.co.il/tv-move-it-israel

 

נוח כמו – ?

נוח כמו?

 

המקום המועדף עלי לצרכיי ויסות רגשי, כלומר פעילות גופנית, חייב להיות נוח מכל בחינה שהיא.

כיום אני נרתעת מסטודיו ליוגה/חדר כושר חדשים, מהסוג שיחצניו הלהוטים מנסים לשווקו "תדמיתית" ובעיקר חומרית כמקום הבא. הו, לא. חלפו עברו הימים שבהם הרחקתי כדי נסיעה של עשרים דקות דרומה במיניבוס מהביל או דיווש מפרך למכה של היוגה שזה עתה נפתחה, שם אולצתי בעל כורחי לזהות את פניהן האלמוניות מבחינתי של שחקניות נרקיסיסטיות וללגום לצדן תה במבוכה שתוקה (כולל שטיפה הכרחית של הכוס). קצתי גם בברכה המלוחה שכה אהבתי פעם, על שלל האגואים הבלתי נסבלים ששרצו בה.

בעשור האחרון אני שומרת אמונים לקאנטרי הוותיק ורחב הידיים על ברכותיו הצפויות והחביבות, בעיקר החיצונית, שאיננה עמוסה מדי אפילו בחודשי הקיץ. אני דבקה בעיקשות במלתחה הקטנה מהשתיים, שמעולם לא שופצה, על מאווררה החורק והספסלים הלא מאוד נוחים.

ככל שאני מתבגרת, כך אני מפיקה לעיתים הנאה מנוחות צפויה. בדיוק כמו טרנינג מהוה שמעורר געגוע ברגע זה ממש מעצם היותו אנטי תזה למאתיים ומשהו אחוזי הלחות הבלתי נסבלים הנוכחיים.

מה יש לו בחייו

הוא בן 90 פלוס מינוס; רזה מאוד ולא גבוה במיוחד. בגדיו בצבע בז-צהבהב, כולל כובע תואם, מקל הליכה והידוס זהיר. בשבועיים האחרונים אנחנו נפגשים באוטובוס הזעיר שעושה את דרכו לקאנטרי. בשבוע שעבר, כשהמתנו בצוותא בתחנה לאוטובוס, שאלתי: "ומה עשית היום, שחית?"

"לא", ענה בקול חלוש. "אני יושב בסאונה ובג'קוזי, ואחר כך מתרחייץ. וזהו".

אדם זקן, מה יש לו בחייו?

צלילות ומים. כי בהחלט ניתן להיכנס לאותו ג'קוזי עצמו פעמיים. הגם שהמים לעולם אינם אותם המים.

 

בא לו לאכול פרה

פּוֹעֶלֶת מילוּלִית

"בא לי לאכול פרה", אמר הנער למישהם בנייד, מיד לאחר שעלה עם חברתו למיניבוס 5 ברחוב הזוהר.

המיניבוס היה ריק. עליתי בתחנת המוצא הצפונית לאחר אימון חביב, והתמקמתי במושב השני מימין (לא מאחורי הנהג, והרחק ככל שניתן מריטואל ה-תעבירי-קחי-עודף המעצבן ההכרחי).

"אז מה אתה אומ ר? בנר-קידט -מה", איפה זה?

בנדיקט, אמרתי בנימה מדודה. ביצי סבל, עם המון הורמונים. לא כדאי לכם.

"אני בכל זאת חושב שאוכל פרה", השיב בצחוק נבוך.

View original post