קבוצת השלפוחיות הרגיזות?

חזרתי. חזרתי אתמול מטיול במשמעות המילולית-מילונית של המושג. "הליכה ברגל או נסיעה למקום כלשהו לשם הנאה, וחזרה לנקודת היציאה". בפעם השנייה בחיי הצטרפתי לקבוצה (עם חברה ותיקה). הראשונה היתה בגיל שבע עשרה ומשהו, וגם אז לא הכול הדיף ניחוח ערמונים. הצטרפתי לקבוצה מטעמה של ההגדרה הערטילאית "מקום עבודה" (אפס קשר של ממש בין 39 הגברים והנשים הללו לבין הקולגות ה"אמתיים" שלי), מפני שנזקקתי לחופשה ובן זוגי לא יכול היה להתפנות.
אז איך היה. סרביה, בוסניה, הרצגובינה והחבל העצמאי נובי סאד (שמענו, שמענו. טומי לפיד נולד שם ולא בהונגריה. טוב. שמענו), אינם נגישים במיוחד למטיילים ישראלים עצמאיים. בעיקר בוסניה היפהפייה. התאהבתי בנופים הטרשיים, הפראיים, של בוסניה וחבל הרצגובינה. נהניתי בעיירת הנופש זלטיבור , שנבחרה עקב הקרבה לשמורת אובץ ושמחתי להתוודע לבלגרד, עיר שמחה ויפה.
ה"קבוצה". הו, הקבוצה. חברתי ואני התחברנו עם ראשת הקבוצה וחברתה והסתדרנו עם כל היתר. ה"קבוצה" או לכל הפחות 26 מחבריה (מינוס שתינו וטיילים שקטים ומנומסים ממוצא רוסי) – כפתה על כל היתר שלוש שעות רצופות של מוזיקה ים תיכונית קולנית וקלוקלת. האייל גולנים ושות' וכן, פוליטיקלי קורקט בשירותים הציבוריים של אולם הנכנסים בשדה התעופה ע"ש טסלה של בלגרד. הו, יה. הפי.סי. בעניין הזה משול מבחינתי לתא השירותים היחיד לנשים באולם הכניסה, עם העובדות חמוצות הפנים והחפות מכל ידע באנגלית ונייר הטואלט-זכוכית שנחתך לריבועים קטנים. המדריך טען שלו הקבוצה הייתה מסיירת במערב אירופה ומשלמת יורו בעבור כניסה לשירותים ציבוריים, כולנו היינו מתרוששים.
מטפורה חביבה אם חושבים על זה- הפישרים מסיירים בבלקן, או קבוצת השלפוחית הרגיזה על שם אייל גולן. מה עוד? זיכרון אחד קורע ממעבר הגבול בין סרביה לבוסניה. יצאנו מהרי הזלטיבור לעבר הגבול הבוסני, בצדו ההררי והלא מפותח. הנהג דנו, שתפקד גם כעוזר מדריך מקומי, אץ רץ עם שוחד בדמות בקבוקי קולה לעבר מעבר הגבול. בודקה מעפן ומספר שוטרים. היה יום סגרירי, סוף סוף סגרירי, והנשים וואנה- בי-הורסות, במכנסיהן הקצרים ובכפכפי האצבע האלגנטיים כתמיד, היו צריכות להשתין. איך לא. אבל אי אפשר. היה תור. מעבר גבול. משאיות. מכוניות. והן בשלהן. פיפי. עכשיו. בסופו של דבר, אחד השוטרים אישר לדנו לשגר את הנזקקות אחת אחת. שירותים – אין. וכך ירדו הנשים בזו אחר ז ו, כרעו מאחורי משאית ועשו מה שעשו. לדבריהן, הנהג הבחין בהן. ולמאשימים בהתנשאות – גם אני נזקקתי לשירותים, אבל העדפתי להמתין לעצירה שהתאפשרה מספר קילומטרים לאחר מעבר הגבול.
מה עוד? העייפות. הנסיעות הממושכות יחסית מנקודה לנקודה, החלפת מלון מדי שני לילות. וגם הבלגרדים המקסימים והתמירים, הכפרים, ובעיקר הנופים. ועם זאת, נראה לי שבעתיד לא איחפז להצטרף לטיול קבוצתי.

2 תגובות ל-“קבוצת השלפוחיות הרגיזות?

  1. נגיעות

    עודד ניב

    נגיעות שלא מוצו עד סוף
    'קפיצות דרך' כמאמר חז"ל
    כאילו חווינו הכול ולא כלום
    היה או לא היה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s