חודש: ספטמבר 2017

שֶׁבִי בכבלים של משי (סיפור דמיוני)

https://mail.google.com/mail/u/0/?tab=wm#inbox/15ece326f05db927?projector=1

סיפור קצר שפורסם זה עתה ב"ביטאון שירה" בעריכת אורן עילם.

היה זה סוג של שֶׁבִי. הטיול המשחרר לכאורה בתום שלוש אי-שנות נסיעה, הפך לשֶׁבִי בכבלים של משי. החירות ניטלת ממך באחת כשמיד לאחר הנחיתה בעיר בירה בדרום מזרח אירופה, נטולת בן זוגך התומך, מסתבר שחברה ותיקה שלמעשה לא הכרת כלל את אורחותיה בעשרים ומשהו השנים החולפות, היא חולת שליטה וככל הנראה סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית.

הטורדנות ומקורותיה לא עניינו אותי; ואף לא הידיעה שהיא "נורמאלית" ומתפקדת ואהודה על מרבית  רואיה ומעסיקיה, אישה שסיגלה לעצמה נימוסין נאים ומחמיאה לבריות ושאר זוטות שאני מצטיינת בהן פחות. הכפייתיות מיררה את חיי שבעה ימים ושישה לילות.

"המזוודה שלי כאן. על הדלפק מול המיטות, ושלך פה. הבנת? ובבקשה אל תגעי לי בדברים. ואל תערבבי. שלא יתערבב כלום", פקדה בערב הראשון במלון, בתום ליל נדודים שקדם להמראה.  "המזוודה שלך כאן ושלי שם, ואסור לגעת". כי המבט הנוקב חרך את כתפי כשכן ניסיתי לגעת. למה? ככה.

בחדר האמבטיה נתלו המגבות "שלה" ומולן "שלי", הוזהרתי לא לערבב ולא לגעת. היא התריעה שהיא נוטה לאבד חפצים, אבל הטקסיות הקבועה הלאתה אותי כבר בבוקר הראשון. בדיקות חוזרות ונשנות של שלל המקומות האפשריים שבהם אמורה הייתה להניח את משקפי הראייה-קריאה המרובים שלה ("איפה זה? לא יכולה לצאת כעת!! איפה ה-מש-ק-פ-יים?") והצעיף. והתיקים. השגחה מתמדת על שני תיקי העור הקטנים, שנשאה מדי בוקר לאוטובוס התיירים שבו שהינו כעשר שעות ביום בממוצע, עוצרים לפרקים ויורדים ומטיילים והולכים וחוצים גבולות וחוזרים. ולא, לא הכול היה רע לתפארת. היו נופים טרשיים פועמים ואוכל משובח לפרקים ומראות וגם צחוק. ומקץ היום השני או ערבו של הראשון, נסדקתי ואמרתי שאני רוצה לעוף הביתה. ואיך חוזרים. והרי אי אפשר לחזור, אי אפשר לחזור מסוף העולם כי יש קבוצה ומדריך קולני מדי והיא תמכה כמידת יכולתה.

וכל אותה העת היה זה סוג של שבי. שבעה ימים ושישה לילות נטולי שינה כמעט, בקבוצה גדולה והטרוגנית מדי, שאת רובה הייתי מַגְלה משם בשמחה. וההישרדות הקיומית ההכרחית, האופן מעורר ההשתאות לטעמי שבו הסתדרתי איתם. והחברות שהתפוגגה בערבים, ברשות היחיד שניטלה ממני לחלוטין. האופן שבו סגרה חשבונות לא פתורים של שנים עברו, באמצעות חשבונאות קטנונית ("זה שנתתי לך להתקלח לפני בערב הראשון לא אומר שככה זה יהיה כל הזמן", רשפה בערב השני ), עוצמת הקול המתישה של הטלפון הנייד שלה, על מבזקי החדשות המתפרצים כל שעות היממה. גילויי קטנוניות שלו היו מאפיינים חלילה את חיי הנישואין שלי, הייתי מתגרשת מזמן.

"אני אמרתי לך פעם מה לעשות?" ירתה כשביקשתי (בדחילו) שתחליש את עוצמת הקול של המכשיר לפני השינה. וכך התפוגגה לה החברות מדי ערב. והנחירות שהעירו אותי שנייה לאחר שנרדמתי.

היה זה סוג של שֶׁבִי.

וכשחזרתי ונשאלתי איך היה, עניתי: "מורכב".

 

 

 

 

 

כיבוי-אש רידינג, תל אביב. הומאז'

משעול הזכרונות. ללא ספק. פוסט אופטימי נדיר יחסית :). שנה טובה

פּוֹעֶלֶת מילוּלִית

בשבוע שעבר נקטעה רגלו של הכבאי שי סיאדה במהלך עבודות כיבוי השריפה שפרצה בבית מרכזים בתל אביב. בסוף השבוע דיווחו המקומונים על כך שסיאדה התגייס לשירותי כיבוי-אש תל אביב בינואר 2003, אך עדיין לא הספיק להישלח לקורס כבאים ולהשלים את הכשרתו המקצועית.
"אנחנו לא נעזוב אותו", הבטיח ליאור שני, אחראי חדר המבצעים וקצין הקשר של תחנת כיבוי-אש רידינג בתל אביב. "הוא ישתקם. אנחנו לא ניתן לו לעזוב את התחנה".

לפני כשבע שנים, התוודעתי לסולידריות של כבאי תחנת כיבוי-אש רידינג. בתקופה ההיא החלטתי לזנוח זמנית את פרנסות האוויר למיניהן, ולהתפרנס בתור מדריכת כושר. פסק-זמן משכתובים-העלאות-גירה מייגעות של הזולת, חשבתי. יום אחד התקשר אלי רכז הספורט של עירית תל-אביב, המעסיק העיקרי שלי אותם ימים, וסיפר שגוף כלשהו תרם לתחנת כיבוי-אש תל אביב חדר כושר מאובזר ומצויד ושהם זקוקים למדריך קבוע, שיתייצב בתחנה שלוש פעמים בשבוע למשך מספר שעות.
יתרונותיה הכספיים של ההצעה היו מפתים למדי, ולאחר היסוס קל נעתרתי. מה כבר יכול…

View original post 422 מילים נוספות

עין צופיה

 

 

אתמול המתנתי לתחילת השיעור של א' באולם הממוזג, קצרת רוח לנוכח העובדה שהאולם  נכבש על ידי חבורת ילדות מיוזעות. היפ-הופ? רטנתי כאחרונת זקני החבובות הנרגנים. היפ-שמופ? מה לשורשים האותנטיים של דרום ברונקס ולילדות הבורגניות והשבעות בקאנטרי? ווא-נה-בי רק לרקוד רק לרקוד בערוץ השני? אבל עד מהרה התחלף הבוז בעניין.

סקרתי את שמונה או תשע הילדות בגבהים שונים ובגילאים שונים, בין חמש לשתים-עשרה. הנמוכות שבחבורה היו, כצפוי, בטוחות בעצמן. נדבקו למדריכה (נעלי ספורט שחורות-מוזהבות ובגדים שחורים-מוזהבים בהתאמה), והשתדלו כמיטב יכולתן לעכס ולענטז. את תשומת לבי תפסה השמנמונת שבחבורה. בניגוד לחברותיה עטויות הטייטסים הצמודים ונעלי הספורט המדוגמות, היא העדיפה להיוותר יחפה, במכנסיים קצרים.

לתיאור הזה אין שורת מחץ – מגדרית או אחרת. המתבגרת הלא רזה, נעה בגמלוניות. היא התקשתה לקלוט את התנועות ומאמציה נגעו ללבי. האם מאמציה נגעו ללבי יותר מאשר ניסיונותיה הנואשים של ילדה צעירה וכחושה, כבת תשע, לענטז בחינניות? האם אני נגועה בשמנופוביה, ככולנו? האם הנערה המלאה תתבגר ותהפוך להיות מבוגרת שמנה? האם ככל שתרזה כך יאהבו אותה יותר? אין לי שמץ.

 

 

משפחה גרעינית מפוררת

היא יושבת בלובי המשויש ב"בית האמהות הזקנות" וקמצוץ האבות, ומביטה ללא הרף בשעונה.

צ', בת צעירה.

צ' מתבוננת שוב ושוב בשעונה. "מה השעה?" עשרים לשתיים עשרה, עונה ב', בכורה.

השעה 11 וארבעים וחמש דקות. השעה 11 וחמישים דקות. השעה –

 

"אוף. הזמן לא עובר", רוטנת צ' ומגישה מים בכוס חד פעמית ללולי, היורקית הכסופה.

 

צ' יושבת בלובי המשויש של הדיור המוגן כמי שכפאה שד/ה, ממלמלת דברי אהבה ללולי, שלא משה מחיקה.

צ' אוהבת את היורקית ונוטרת לאמה. צ' מעלה גרת עלבונות ילדות רחוקה, ספק בדיה ספק פרשנות מעוותת, מוטה.

צ' נוטרת לבכורה כשזו, מצדה, מרחפת לצדה בעדינות מילולית שלא כדרכה, שמא תחליט צ' לדלל את תדירות הביקורים. דווקא. עונש. להעניש אותה, את ב', את האם הזקנה, את היקום.

צ', ב' ואם אוהבת אחת.

משפחה גרעינית מפוררת אחת.