יום: 12 בספטמבר 2017

עין צופיה

 

 

אתמול המתנתי לתחילת השיעור של א' באולם הממוזג, קצרת רוח לנוכח העובדה שהאולם  נכבש על ידי חבורת ילדות מיוזעות. היפ-הופ? רטנתי כאחרונת זקני החבובות הנרגנים. היפ-שמופ? מה לשורשים האותנטיים של דרום ברונקס ולילדות הבורגניות והשבעות בקאנטרי? ווא-נה-בי רק לרקוד רק לרקוד בערוץ השני? אבל עד מהרה התחלף הבוז בעניין.

סקרתי את שמונה או תשע הילדות בגבהים שונים ובגילאים שונים, בין חמש לשתים-עשרה. הנמוכות שבחבורה היו, כצפוי, בטוחות בעצמן. נדבקו למדריכה (נעלי ספורט שחורות-מוזהבות ובגדים שחורים-מוזהבים בהתאמה), והשתדלו כמיטב יכולתן לעכס ולענטז. את תשומת לבי תפסה השמנמונת שבחבורה. בניגוד לחברותיה עטויות הטייטסים הצמודים ונעלי הספורט המדוגמות, היא העדיפה להיוותר יחפה, במכנסיים קצרים.

לתיאור הזה אין שורת מחץ – מגדרית או אחרת. המתבגרת הלא רזה, נעה בגמלוניות. היא התקשתה לקלוט את התנועות ומאמציה נגעו ללבי. האם מאמציה נגעו ללבי יותר מאשר ניסיונותיה הנואשים של ילדה צעירה וכחושה, כבת תשע, לענטז בחינניות? האם אני נגועה בשמנופוביה, ככולנו? האם הנערה המלאה תתבגר ותהפוך להיות מבוגרת שמנה? האם ככל שתרזה כך יאהבו אותה יותר? אין לי שמץ.