שֶׁבִי בכבלים של משי (סיפור דמיוני)

https://mail.google.com/mail/u/0/?tab=wm#inbox/15ece326f05db927?projector=1

סיפור קצר שפורסם זה עתה ב"ביטאון שירה" בעריכת אורן עילם.

היה זה סוג של שֶׁבִי. הטיול המשחרר לכאורה בתום שלוש אי-שנות נסיעה, הפך לשֶׁבִי בכבלים של משי. החירות ניטלת ממך באחת כשמיד לאחר הנחיתה בעיר בירה בדרום מזרח אירופה, נטולת בן זוגך התומך, מסתבר שחברה ותיקה שלמעשה לא הכרת כלל את אורחותיה בעשרים ומשהו השנים החולפות, היא חולת שליטה וככל הנראה סובלת מהפרעה טורדנית כפייתית.

הטורדנות ומקורותיה לא עניינו אותי; ואף לא הידיעה שהיא "נורמאלית" ומתפקדת ואהודה על מרבית  רואיה ומעסיקיה, אישה שסיגלה לעצמה נימוסין נאים ומחמיאה לבריות ושאר זוטות שאני מצטיינת בהן פחות. הכפייתיות מיררה את חיי שבעה ימים ושישה לילות.

"המזוודה שלי כאן. על הדלפק מול המיטות, ושלך פה. הבנת? ובבקשה אל תגעי לי בדברים. ואל תערבבי. שלא יתערבב כלום", פקדה בערב הראשון במלון, בתום ליל נדודים שקדם להמראה.  "המזוודה שלך כאן ושלי שם, ואסור לגעת". כי המבט הנוקב חרך את כתפי כשכן ניסיתי לגעת. למה? ככה.

בחדר האמבטיה נתלו המגבות "שלה" ומולן "שלי", הוזהרתי לא לערבב ולא לגעת. היא התריעה שהיא נוטה לאבד חפצים, אבל הטקסיות הקבועה הלאתה אותי כבר בבוקר הראשון. בדיקות חוזרות ונשנות של שלל המקומות האפשריים שבהם אמורה הייתה להניח את משקפי הראייה-קריאה המרובים שלה ("איפה זה? לא יכולה לצאת כעת!! איפה ה-מש-ק-פ-יים?") והצעיף. והתיקים. השגחה מתמדת על שני תיקי העור הקטנים, שנשאה מדי בוקר לאוטובוס התיירים שבו שהינו כעשר שעות ביום בממוצע, עוצרים לפרקים ויורדים ומטיילים והולכים וחוצים גבולות וחוזרים. ולא, לא הכול היה רע לתפארת. היו נופים טרשיים פועמים ואוכל משובח לפרקים ומראות וגם צחוק. ומקץ היום השני או ערבו של הראשון, נסדקתי ואמרתי שאני רוצה לעוף הביתה. ואיך חוזרים. והרי אי אפשר לחזור, אי אפשר לחזור מסוף העולם כי יש קבוצה ומדריך קולני מדי והיא תמכה כמידת יכולתה.

וכל אותה העת היה זה סוג של שבי. שבעה ימים ושישה לילות נטולי שינה כמעט, בקבוצה גדולה והטרוגנית מדי, שאת רובה הייתי מַגְלה משם בשמחה. וההישרדות הקיומית ההכרחית, האופן מעורר ההשתאות לטעמי שבו הסתדרתי איתם. והחברות שהתפוגגה בערבים, ברשות היחיד שניטלה ממני לחלוטין. האופן שבו סגרה חשבונות לא פתורים של שנים עברו, באמצעות חשבונאות קטנונית ("זה שנתתי לך להתקלח לפני בערב הראשון לא אומר שככה זה יהיה כל הזמן", רשפה בערב השני ), עוצמת הקול המתישה של הטלפון הנייד שלה, על מבזקי החדשות המתפרצים כל שעות היממה. גילויי קטנוניות שלו היו מאפיינים חלילה את חיי הנישואין שלי, הייתי מתגרשת מזמן.

"אני אמרתי לך פעם מה לעשות?" ירתה כשביקשתי (בדחילו) שתחליש את עוצמת הקול של המכשיר לפני השינה. וכך התפוגגה לה החברות מדי ערב. והנחירות שהעירו אותי שנייה לאחר שנרדמתי.

היה זה סוג של שֶׁבִי.

וכשחזרתי ונשאלתי איך היה, עניתי: "מורכב".

 

 

 

 

 

2 תגובות ל-“שֶׁבִי בכבלים של משי (סיפור דמיוני)

  1. היו היו שני חברים
    היה היו שני חברים. עוד מהגן. כמו אחים. חייהם התנהלו כרגיל – לימודים, צבא, משפחה, חברים, קריירה. עד שאחד מהם איתרע מזלו ואלוהים הכול יכול הנחית עליו מהלומת פתע בדמות מחלה נירולוגית חשוכת מרפא, שתקעה אותו בכיסא גלגלים. חברו החליט להשלים את מה שחברו הנכה מחסיר – והרבה לספר לו אודות טיולים שהוא עושה בנופים מרהיבים, ערים קסומות ("כול החבר'ה היו. אבל במילא לא היית מסתדר עם כול כך הרבה מדרגות") ומאכלים אקזוטיים ("חבל שאתה מתקשה בבליעה") וכך, בכול ביקור ומפגש. עד שהחבר הנכה הבין (מה שמבינים לפתע בעת זקנה/ אסון /תחלואה) שבעצם חברו הקשקשן הוא-הוא הנכה האמיתי – נכה הרוח/רפה השכל/ הטקט, או איך שמגדירים התנהגות לא ראויה. היה היו שני חברים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s