סיפור שכתבתי עלה ב" יקום תרבות"

כאן:

 

 

http://www.yekum.org/2017/11/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%94-%D7%A8%D7%91-%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2/

 

2 תגובות בנושא “סיפור שכתבתי עלה ב" יקום תרבות"

  1. היי רונית,

    רצ"ב סיפור על ניצול שואה מרומניה.

    הסיפור שפרסמת ביקום תרבות דומה כל כך לסיפורן של הרבה משפחות של דור ראשון ושני לשואה. במקרה שלי זה היה רוסית.

    במקרה או שלא במקרה השיר-תגובה שלי שהתפרסם השבת במוסף 7 ימים, מדור מכתבים – מתקשר לנושא של סיפורך.

    המשך שבת שלום

    עודד ניב (נימקובסקי)

    כל החיים שלו זה נשק

    "אני אוהב פרחים ומוסיקה. אני שונא נשק. איך אפשר לאהוב כלים שפוצעים והורגים…"
    ******************************************************************"כל החיים שלי זה נשק", מספר מרקו, נַשָק באחת מיחידות המשטרה. איש צנום גרם, פניו מוארכות, כחושות, מזיגה של רכות ונחישות בעיניו התכולות. והוא מדגיש מיד: "…אבל אני שונא נשק". ב'יד ושם' הוא נחשב כמת, אחד מששת מיליון היהודים שנספו בשואה. שערו זהוב, אפרוריות נגעה בו. סיפורים רבים נפוצו על "המת החי" הזה, ועכשיו הוא יושב מולי, משמן אקדח 'סמית אנד ווסון' ישן, כבמין תוכנית "חיים שכאלה" מרתקת. סיפורו של מרקו מתחיל ב-1938 והוא אז בן 16 בלבד.

    פגיעה בכבוד המלך. באותה שנה, בעיר יאסי שברומניה, מרקו הוא תלמיד תיכון. המוסד מנוהל ביד ברזל. לתלמידים אסור, למשל, לצאת לרחוב לאחר השעה 9.00 בערב. אבל נפשו של הנער יוצאת אל החופש, והוא הולך בחשאי לקולנוע. מישהו רואה אותו ומלשין עליו. מרקו נקרא לבירור. בעודו במסדרון, ממתין למנהל שיקרא לו פנימה, הוא שולף כמה גרעינים שנותרו בכיסו ומפצח אותם בעצבנות, את הקליפות הוא יורק לעבר סל אשפה שנמצא במקום, מבלי להבחין שבקרבת מקום תלויה תמונתו של המלך הרומני. באותם רגעים ממש יוצא המנהל למסדרון והוא משוכנע שמרקו יורק לעבר תמונת המלך. הוא מסולק מבית הספר בבושת פנים. מרקו מוצא עבודה בחנות ספרים. אחר-כך מתברר למרקו שחנות הספרים הייתה בעצם הסוואה לתא פעילות של המחתרת הרומנית האנטי-פשיסטית.

    האקדח הראשון היה אקדח… "קפצונים". 29 ביוני 1941, שבוע לאחר המתקפה הגרמנית על רוסיה. ביאסי פורצים 'פוגרומים' ביהודי העיר. 11,000 יהודים מתוך 80,000 חברי הקהילה נספים בפרעות. אלפים מועלים על קרונות משא. הם נדחסים אליהם באכזריות. הדלתות ננעלות והרכבת יוצאת ל"טיול" קצר, כ-40 קילומטרים מהעיר, לעיירה שכנה בשם פודו אילואיי. החום הרב והצפיפות המחרידה עושים את שלהם. מרקו מסיר את בגדיו. הוא דחוק בין אנשים מתים וגוססים. צעקות, חרחורים, מרקו מאבד את הכרתו. כשמסע המוות מסתיים, נותרים בחיים רק כ-600 יהודים מנוסעי הרכבת, ביניהם מרקו, שרוחו שבה אליו בינתיים. הוא לובש את בגדיו של אחד המתים ונדחף החוצה. קלגסים נאצים מעמידים את הניצולים בשורה ומצווים עליהם להוציא את הגופות מהקרונות, לאסוף תעודות מזהות, לעקור מפיהם של המתים שיני זהב, ולתלוש טבעות ותכשיטים מידיהם ומצוואריהם. מי שמסרב נורה במקום. בכיסו של אחד המתים מוצא מרקו אקדח "קפצונים" זעיר. מבלי לחשוב, מרקו מחביא את הנשק המדומה בכיסו. "זה נתן לי תחושה מסוימת של כוח, שאני לא חסר מגן. זה היה הנשק הראשון שלי".

    בריחה במשאית של חזירים. "הבנתי אז שאני בעצם נחשב כמת. תעודת הזיהוי שלי, שאותה השארתי בבגדים שפשטתי בתחילת מסע המוות, בוודאי נמצאה ונמסרה לשלטונות", מספר מרקו וחיוך מריר נגלה בפניו המוארכים. בכיס חולצתו המאומצת מצא את תעודותיו של האיש המת. עם "זהותו" החדשה הוא מנצל הזדמנות, כשבמקום עוברת משאית של הצבא הרומני, עמוסה בחזירים, בדרכה ליאסי. הוא קופץ על המשאית ונחבא בין החזירים. "מצאתי את הבית שלנו נטוש. הוריי ואחותי נעלמו. רק לאחר שנים, עם תום המלחמה, נודע לי כי הם הצליחו להגיע לבוקרשט ומשם עלו לישראל". מתברר, כי רישומים של הנספים במסע הרכבת הרצחני נמסרו לקהילת יאסי והועברו מאוחר יותר לידי 'יד ושם'. שמו של מרקו, אז בן 17, מוזכר כאחד הנספים באותה רכבת.

    להוציא את הנוקר. מרקו חוזר אל חנות הספרים ומוצא שם מקלט, אך לא לאורך זמן. בפקודת הגרמנים מועברים יהודי העיר, הכשירים לכך, למחנות עבודה באוקראינה. הוא מצליח להימלט ומצטרף לפרטיזנים רוסים. כמה מעשי חבלה, מארבים, ומרקו מבין שבערבות אוקראינה אין לו סיכוי להיוותר זמן רב בחיים, אפילו אם לא ישיגו אותו כדורי הגרמנים. הוא מחליט להסגיר עצמו מרצונו למחנה ריכוז. הנער בהיר השער, תכול העיניים ובעל החזות האינטליגנטית, מושך את תשומת לבו של קצין גרמני, המציב אותו לעבודה בנשקייה של תחנת מעבר גרמנית, כמנקה נשק.
    "מבחינתי זה היה שינוי לטובה. לא עוד עבודה בחוץ, בקור העז. היה גם יותר מזון", הוא מספר. כל יום עובד מרקו בנשקייה בתחנה, ובערב חוזר אל המחנה, כשהוא מגניב מעט מזון ושתייה לחבריו המורעבים. "מהגרמנים, יימח שמם, למדתי לשמור על נשקייה מסודרת למופת", הוא מפטיר.
    יום אחד אומר לו חבר למחנה: "למה אתה מנקה את הנשק של הגרמנים? תקלקל אותו" (לימים הופך איש זה לקצין בכיר בשירות הביטחון הרומני שלאחר המלחמה). אבל מרקו חושש. איננו יודע איך לחבל בנשק מבלי להיתפס. יום אחד הוא מנקה אקדח 'פרבלום'. תוך כדי ניקוי נופל הנוקר לארץ. מרקו מחפש ומחפש ולא מוצא אותו. "בלית ברירה הרכבתי חזרה את חלקי האקדח, בלי הנוקר. איש לא הבחין בכך. ואז עלה במוחי הרעיון לחבל בצורה כזו בכלי הנשק האחרים", הוא מחייך חיוך ערמומי, ומוסיף: "מדי פעם הייתי משמיט נוקר של נשק זה או אחר ומשליך אותו. בזכות מה שעשיתי ודאי חיים היום כמה אנשים".

    עפרה של ארץ ישראל. לקראת סיום המלחמה, בשנת 1944, כאשר הגרמנים מובסים ברוסיה, משוחרר מרקו מן המחנה ומצטרף לצבא האדום שמשחרר את רומניה. הוא עובר דרך יאסי, עיר מולדתו. מביתו שלו לא נשארה אבן על אבן. בין החורבות הוא מוצא בקבוק יין לקידוש וזוג נעליים שעפר ארץ ישראל עדיין דבוק לסוליותיהם – מתנת דודו שהתגורר לפני המלחמה בארץ – להוריו.
    זיכרון זה התקשר תמיד עם אירועים וחוויות אחרות שחווה. יום אחד, שנים לאחר המלחמה, ומרקו בנשקייה המשטרתית. נשק שהושאל על- ידי המשטרה לתלמידי בית ספר בעת טיול שנתי, הוחזר אל מרקו מלוכלך ומוזנח, מלא בעפר, על-ידי אחד המורים. "כעסתי נורא", מספר מרקו. "חשבתי, כמה אירוני – איך עפרה של הארץ משנה משמעויות: פעם הוא מקור של תקווה ואמונה ופעם… לכלוך בנשק, שעלול לסכן חיי אדם. מרקו מספר למורה את סיפור היין והנעליים. המורה שמע ומתרגש עד דמעות, יושב עם מרקו ובמשך שעה ארוכה מנקה וממרק את כלי הנשק.

    עיטור כבוד. בתום המלחמה נוסע מרקו לבוקרשט ולומד שם ספרות. ב-1966 הוא עולה לארץ. מאמציו למצוא עבודה כעיתונאי עולים בתוהו כיוון שאינו שולט בשפה העברית. מרקו מחליט לנצל את מיומנותו השנייה – נשק. הוא מתגייס למשטרה, משרת בתפקידי סיור ושיטור, וכנַשק. הוא זוכה בעיטור השירות של המשטרה, במיוחד על אופן ניהול מחסני הנשק שבאחריותו.
    מרקו מתקרב לגיל פרישה. סבא לשני נכדים. מה יעשה לאחר הפרישה? "אני עוד לא יודע. אולי אעמיד דוכן קטן ליד ריכוזי חיילים שיוצאים או חוזרים ליחידותיהם, אני אנקה להם את הנשק בהתנדבות, רק שיהיו להם כלים נקיים ומוכנים לכל מקרה"…
    ומוסיף: "אני אוהב פרחים ומוסיקה. אני שונא נשק. איך אפשר לאהוב כלים שפוצעים והורגים… אבל צריך לשמור על עם ישראל. כואב לי שצריכים להגן בנשק על אזרחים שרק רוצים לחיות בשלום"…

    *הסיפור מתבסס על מקרה אמיתי.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s