חודש: מרץ 2018

מחיקון

 

ישראל 2018. אדישות. אטימות. שיסוע/ים. ה"אני-אני-אני" במרחב הציבורי. מחיקת הזולת.

כל תת-מגזר מוחק הן את מגזרו שלו והן את המגזר המנוגד. כולל אמהות על עגלותיהן.

 

 

ניסיונות מחיקת בני אנוש בלתי מטפוריים בעליל

מתבצעים מדי רגע במדרכותיה, רחובותיה

החפורים ומעברי האין-חצייה

של

תל אביב.

 

ניסיונות איון בני אנוש מתבצעים בנונשלנטיות

כרומית מצמררת באגביותה מאחורי הגאי

הארבע על ארבע,

חד-אופן ודו-אופן ממונעים

בלוויית צופרים, פעמונים או

כך ללא אזהרה,

בפלישה אלימה

למדרכות ולמעברי חצייה

כבלחיצת ENTER

של משחק GTA [1]

 

 

[1] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000879648

עבר בטעם ה"שחר היורד"

נוסטלגיה. כמיהה. כיסופים. מבחינתי מדובר בתעתוע; בנוסטלגיה כוזבת שמאפיינת רבים מהכותבים בקבוצות הפייסבוק ("זיכרונות ילדות תל אביב/ירושלים וג'ו").

 

ממרח ה"שחר העולה" שנמרח על פת הפומפרניקל שאבי קנה בדבקות משום שתיעב את הלחם האחיד, היה דוחה וגרגרי כמשחת נעליים (דווקא את קופסאות הפח המעוגלות שהכילו משחות נעליים, הסנפתי בהנאה בבית הורי). "קפה עלית" והחומוס הסינתטי, היו זוועות קולינריות. החלווה הייתה לבנה ומשמימה והשתדלתי כמיטב יכולתי לחמוק מהשליחויות למכולת של זאב, שהתעלם מנוכחותי והחניף לפולניות האמידות ששרצו שם תדיר. הפלאפל בשוק בצלאל היה חביב, ולא השתווה בטעמיו ל"קוסם" של ימינו ולאחרים. האוטובוסים והבתים לא היו ממוזגים; האופנה הייתה מחרידה ואחידה והפיצות הזכירו בטעמן גומי קרוש.

מן הסתם הכותבים/ות מתגעגעים לילדיות מעצם היותה כזאת. אולי משום שהתחלתי לחוש בנוח בעורי רק מרגע שהגעתי לאוניברסיטה ונפטרתי משלל החבורות והיכנעויות והתיוגים וצקצוקי הלשון והכתיראבליבקיות של ה"שכונה" הישנה, אינני טורחת להביט לאחור. העבר היה שם. ועבר, איכשהו. וטוב שכך.

השחר העולה

לקרזל את מיתוס היופי

השתתפתי היום בפאנל העצמה למתולתלות. כן, העצמה. אם תקראו, תבינו למה –

(הלאה האירוניה; הלאה הצייתנות האוטומטית לדגם החלק/מוחלק/בוהק. מה שמזכיר לי, שהגיע הזמן, מן הסתם, לבטל את המנוי לעיתון הקריא היחיד במדינה הזאת.

הנה הטקסט שקראתי:

 

 

 

לעצב גבות. למרוט אותן. להתפיח  ולהזריק – פרצוף, שפתיים. למרוט שיער גוף, לצבוע את הרעמה וכמובן, להחליק אותה. אלה האידיאלים שהנחילה לנו התרבות המערבית, שלטענת הסופרת והחוקרת האמריקאית נעמי וולף, תורגמו לפרקטיקות שהיא כינתה בשם 'מיתוס היופי' (ספרה מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים –  ראה אור בארה"ב ב-1991). .ציוויים חברתיים שמועברים לנשים באמצעות 'סוכני תרבות' – תעשיית האופנה, עורכי עיתוני הנשים, האופנה והיומונים, כמו גם  רופאים; פלסטיקאים ואחרים.

  מן הסתם, בגיל 11 לא הייתי מודעת למיתוסים ולציווים חברתיים. לעומת זאת, הייתי מודעת עד כאב לעובדה ש'מלכת הכיתה', בורכה בשיער בלונדיני דק-דק, חלק-חלק וכפי שציינה אמי האוהבת – דליל-דליל. סמיכות ועובי לא נחשבו ליתרון.  תיעבתי את השיער המתולתל והנפוח שלי ובגיל 14 הצלחתי לשכנע את אמי להרשות לי לבצע החלקה. בעידן ההוא לא היו יפניות וברזילאיות. ההחלקה הדיפה ריח של ביצים סרוחות ושבוע לאחריה נאסר עלי לחפוף. בחמש או בשש השנים הבאות, המשכתי לנסות למשטר את שיערי באמצעים ביתיים פשוטים. לואו-טק בסיסי, שפעל.  שנים רבות הסתובבתי בשיער ארוך, עד אמצע הגב, שנראה מעולה. רק שאני לא הבנתי את זה. בין היתר, בגלל הספרים. ה"מעצב" היהיר שבשלהי שנות ה-80 גזר לי דירוג א-לה ריטה הזמרת בהופעתה הראשונה, מה שהותיר חצי מהשיער מתנופף כבלורית בן גוריונית, שאיבדה את התלתול הטבעי שלה.

 

—-2————–

והיו אחרים, שנבחו עלי – "השיער שלך שרוף!" וקצצו עשרות ס"מ ללא רשות. בטח שרוף. סבלתי מפוסט טראומה, ולכן הדרתי את רגליי ממספרות. בשש השנים האחרונות, גיליתי את עולם ההחלקות. החלקת קרטין (שהתפיידה לה בתוך פחות מ-3 חודשים), יפנית מעורבת על האש (בגלל ההבהרות והצבע לא ניתן היה לבצע יפנית כהלכתה), שבעקבותיה לקיתי בהתקף האסתמה הראשון והאחרון בחיי ושיא השיאים – הפוני. מודה ומתוודה. הפוני החלק היה מ-ה-מ-ם. והספר הלפני אחרון שפקדתי, שכנע אותי במתק שפתיים להחליק ר ק את הפוני. וכך היה. הסתובבתי עם פוני חלק ושרוף בקצוות, שהוחלק ביד תקיפה מדי 3 או 4 חודשים –  שלמזלי גדל מהר. בין לבין, נשים יקרות, עשיתי ראסטות. ופרמתי. ועשיתי שוב.  והשיער שלי, שהיה בעבר הרבה יותר מלא ועמיד, לא בגד. רק בספטמבר 2017 התודעתי באיחור אופנתי לאתר 'מתולתלות'. קראתי את הפוסטים בשקיקה והחלטתי, כמו כל קורבן, להתחיל לעמוד על שלי. להפסיק את ההתעללות, שהופנמה במשך עשרות שנים. סבב הראסטות מס' 3 – שהפעם כלל  'רק' 12 ראסטות עם תוספות באחורי הקדקוד – תם.  ראסטות טבעיות, אגב, הן יופי של דבר ואינן שונות מהותית מתלתלים, אבל קצרה היריעה ולכן לא ארחיב J. מכל מקום, הראסטות עם תוספות השיער נפרמו, ואני התחלתי לשקם. למדתי לסרק את השיער באצבעות, להשתמש בחומרים נטולי מלחים ורעלנים ובעיקר, להפסיק להתבייש. בנפח, בתלתול, בנראות שלו. וברוח קבוצות הגמילה למיניהן, אני מכריזה בזאת: "קוראים לי רונית. נגמלתי מאביוז עצמי בשיער לפני 6 חודשים, ואני מתכוונת להתמיד".