יום: 5 במרץ 2018

לקרזל את מיתוס היופי

השתתפתי היום בפאנל העצמה למתולתלות. כן, העצמה. אם תקראו, תבינו למה –

(הלאה האירוניה; הלאה הצייתנות האוטומטית לדגם החלק/מוחלק/בוהק. מה שמזכיר לי, שהגיע הזמן, מן הסתם, לבטל את המנוי לעיתון הקריא היחיד במדינה הזאת.

הנה הטקסט שקראתי:

 

 

 

לעצב גבות. למרוט אותן. להתפיח  ולהזריק – פרצוף, שפתיים. למרוט שיער גוף, לצבוע את הרעמה וכמובן, להחליק אותה. אלה האידיאלים שהנחילה לנו התרבות המערבית, שלטענת הסופרת והחוקרת האמריקאית נעמי וולף, תורגמו לפרקטיקות שהיא כינתה בשם 'מיתוס היופי' (ספרה מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים –  ראה אור בארה"ב ב-1991). .ציוויים חברתיים שמועברים לנשים באמצעות 'סוכני תרבות' – תעשיית האופנה, עורכי עיתוני הנשים, האופנה והיומונים, כמו גם  רופאים; פלסטיקאים ואחרים.

  מן הסתם, בגיל 11 לא הייתי מודעת למיתוסים ולציווים חברתיים. לעומת זאת, הייתי מודעת עד כאב לעובדה ש'מלכת הכיתה', בורכה בשיער בלונדיני דק-דק, חלק-חלק וכפי שציינה אמי האוהבת – דליל-דליל. סמיכות ועובי לא נחשבו ליתרון.  תיעבתי את השיער המתולתל והנפוח שלי ובגיל 14 הצלחתי לשכנע את אמי להרשות לי לבצע החלקה. בעידן ההוא לא היו יפניות וברזילאיות. ההחלקה הדיפה ריח של ביצים סרוחות ושבוע לאחריה נאסר עלי לחפוף. בחמש או בשש השנים הבאות, המשכתי לנסות למשטר את שיערי באמצעים ביתיים פשוטים. לואו-טק בסיסי, שפעל.  שנים רבות הסתובבתי בשיער ארוך, עד אמצע הגב, שנראה מעולה. רק שאני לא הבנתי את זה. בין היתר, בגלל הספרים. ה"מעצב" היהיר שבשלהי שנות ה-80 גזר לי דירוג א-לה ריטה הזמרת בהופעתה הראשונה, מה שהותיר חצי מהשיער מתנופף כבלורית בן גוריונית, שאיבדה את התלתול הטבעי שלה.

 

—-2————–

והיו אחרים, שנבחו עלי – "השיער שלך שרוף!" וקצצו עשרות ס"מ ללא רשות. בטח שרוף. סבלתי מפוסט טראומה, ולכן הדרתי את רגליי ממספרות. בשש השנים האחרונות, גיליתי את עולם ההחלקות. החלקת קרטין (שהתפיידה לה בתוך פחות מ-3 חודשים), יפנית מעורבת על האש (בגלל ההבהרות והצבע לא ניתן היה לבצע יפנית כהלכתה), שבעקבותיה לקיתי בהתקף האסתמה הראשון והאחרון בחיי ושיא השיאים – הפוני. מודה ומתוודה. הפוני החלק היה מ-ה-מ-ם. והספר הלפני אחרון שפקדתי, שכנע אותי במתק שפתיים להחליק ר ק את הפוני. וכך היה. הסתובבתי עם פוני חלק ושרוף בקצוות, שהוחלק ביד תקיפה מדי 3 או 4 חודשים –  שלמזלי גדל מהר. בין לבין, נשים יקרות, עשיתי ראסטות. ופרמתי. ועשיתי שוב.  והשיער שלי, שהיה בעבר הרבה יותר מלא ועמיד, לא בגד. רק בספטמבר 2017 התודעתי באיחור אופנתי לאתר 'מתולתלות'. קראתי את הפוסטים בשקיקה והחלטתי, כמו כל קורבן, להתחיל לעמוד על שלי. להפסיק את ההתעללות, שהופנמה במשך עשרות שנים. סבב הראסטות מס' 3 – שהפעם כלל  'רק' 12 ראסטות עם תוספות באחורי הקדקוד – תם.  ראסטות טבעיות, אגב, הן יופי של דבר ואינן שונות מהותית מתלתלים, אבל קצרה היריעה ולכן לא ארחיב J. מכל מקום, הראסטות עם תוספות השיער נפרמו, ואני התחלתי לשקם. למדתי לסרק את השיער באצבעות, להשתמש בחומרים נטולי מלחים ורעלנים ובעיקר, להפסיק להתבייש. בנפח, בתלתול, בנראות שלו. וברוח קבוצות הגמילה למיניהן, אני מכריזה בזאת: "קוראים לי רונית. נגמלתי מאביוז עצמי בשיער לפני 6 חודשים, ואני מתכוונת להתמיד".