יום: 10 במרץ 2018

עבר בטעם ה"שחר היורד"

נוסטלגיה. כמיהה. כיסופים. מבחינתי מדובר בתעתוע; בנוסטלגיה כוזבת שמאפיינת רבים מהכותבים בקבוצות הפייסבוק ("זיכרונות ילדות תל אביב/ירושלים וג'ו").

 

ממרח ה"שחר העולה" שנמרח על פת הפומפרניקל שאבי קנה בדבקות משום שתיעב את הלחם האחיד, היה דוחה וגרגרי כמשחת נעליים (דווקא את קופסאות הפח המעוגלות שהכילו משחות נעליים, הסנפתי בהנאה בבית הורי). "קפה עלית" והחומוס הסינתטי, היו זוועות קולינריות. החלווה הייתה לבנה ומשמימה והשתדלתי כמיטב יכולתי לחמוק מהשליחויות למכולת של זאב, שהתעלם מנוכחותי והחניף לפולניות האמידות ששרצו שם תדיר. הפלאפל בשוק בצלאל היה חביב, ולא השתווה בטעמיו ל"קוסם" של ימינו ולאחרים. האוטובוסים והבתים לא היו ממוזגים; האופנה הייתה מחרידה ואחידה והפיצות הזכירו בטעמן גומי קרוש.

מן הסתם הכותבים/ות מתגעגעים לילדיות מעצם היותה כזאת. אולי משום שהתחלתי לחוש בנוח בעורי רק מרגע שהגעתי לאוניברסיטה ונפטרתי משלל החבורות והיכנעויות והתיוגים וצקצוקי הלשון והכתיראבליבקיות של ה"שכונה" הישנה, אינני טורחת להביט לאחור. העבר היה שם. ועבר, איכשהו. וטוב שכך.

השחר העולה