יָארְצַיְט

אבא שלי נפטר לפני שמונה שנים.

אבי שלי שמר מצוות עד לאחר השואה.

בעלותו ארצה, לאחר ששכל את כל בני משפחתו שנספו באושוויץ, החליט להוריד את הכיפה.

גם החיבור לאמי, בעלת הגינונים האירופיים, שעלתה לארץ בראשית שנות החמישים כשבאמתחתה שני תארים נדירים – תואר ראשון במה שנקרא אז פילולוגיה מודרנית ותעודת אחות מוסמכת – איננו מקרי. הוא חרג מקבוצת השווים הפולנית שלו ובחר באישה שלא דיברה את שפתו, ולא חיבבה במיוחד את הקבוצה שהוא כינה "בני עיר שלי".

השנה עדיין לא פקדתי את קברו. מזה שנתיים, בני המשפחה המצומצמת שלנו מגיעים לשם בנפרד. אבא נפטר בכ"ח בתשרי – תאריך עברי סתמי מבחינתי. הקרבה אליו איננה נמדדת בהתייחדות עם מצבת שיש, אבל אני יודעת שטקסים מאין אלה היו חשובים לו.

ולכן נפקוד את קברו השבוע.

יעקב ליברמנש, שמשום מה לא הוריש לי את הגן החשוב הזה, היה כל ימיו אופטימיסט בלתי נלאה.

יהי זכרך ברוך.

טקסט שכתב אייל ליברמנש:

https://www.facebook.com/search/top/?q=%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%A9%20%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%20%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%A9

 

  • כללי