קטגוריה: סיפור קצר

אישה לאישה. מונולוגים

אשה לאשה. מונולוגים

 

 מתוך 'מי מפחד מוירג'יניות', הוצאת עיתון 77, בעריכת תמר משמר

 

שחרור מיני פירושו שינויים בשפה.

 לצורך שחרור הסובייקט, דרוש שימוש בשפה שאינו כפוף לחוקים המשעבדים או מבטלים (אם בכלל ייתכן הדבר ללא כישוף) את ההבדל הבין-מיני

[1]לוס איריגאריי

 

שפת אם: ג'זמין

 

היה היתה ילדה קטנה ולא יפה עם שם קטן וסתמי. לילדה היה אבא בור ומתעלל, שהילדה קראה לו בלב מספר 2. מספר 2 היה בעלה השני של אמא שלה, והוא הביא עמו לנישואיו השניים נדוניה – את בתו בת העשר מנישואיו הראשונים. לילדה היו גם שתי אחיות צעירות, ושש הנפשות הלא מאושרות התגוררו  בעיירה קטנה, לא הרחק מסנטה אנה שבארצות הברית. יום אחד, לפני שנתיים, שאלה אותי הילדה (שבגרה):  "את מסכימה לתת לי שם חדש? ובאותה הזדמנות, אולי תעשי אותי יפה? בבקשה?"

"בעיניי את יפה", השבתי במייל בהול, "אבל זאת לא חוכמה. אני משוחדת. את הצלת את חיי. בואי נבחר לך שם חדש. תמיד רציתי להיקרא יסמין. מתחשק לך להיות צמח בושם אקזוטי? המצלול של השם הזה, ג'זמין, מוצא חן בעינייך?" שאלתי, משתדלת להתנסח באנגלית מוקפדת. "ויש לי עוד שאלה. אפשר לעשות שימוש בקטעי הביוגרפיה שלך, ששלחת אלי באי-מייל? אני לא מסוגלת להתחרות בנתינה האינסופית המתמדת שלך, אבל אשמח לחצוב את מלותיך בשפתי ולהעניק להן אינטרפרטציה משלי".

 

"אני נורא מתגעגעת לנופים של ניו מקסיקו. לצמחים המוזרים, לבעלי החיים. ללטאות ולחתולי הבר ואפילו לנחשי הפעמונים הארסיים ולנמלים שנושכות אותך בכל הגוף ואחר כך מתגרדים ימים שלמים, ולעכבישי הטרנטלה הענקיים. בסוף פברואר מתחילות לנשוב הרוחות מסנטה אנה. לפעמים הן נושבות עד מאי. הרוח מתחילה לנשב בלילה ובעשר בבוקר כבר עולה עננה חומה כהה של אבק ולכלוך, שחוסמת את שדה הראייה. כשהרוחות מגיעות למהירות של שמונים מייל לשעה השמים נעשים חומים לגמרי והחול חותך את הרגליים כמו נייר זכוכית. ככה הרוח נושבת יומיום, כל היום, עד השקיעה, בעוצמות משתנות, במשך חודשים. אני מתה על האנרגיה החשמלית שממלאת את האוויר, כמו סַם, אבל דון שונא את זה. היא מוציאה אותו משלוותו. מערערת אותו. פעם, לפני עשרת אלפים שנה, חלק מההרים של ניו מקסיקו היו הרי געש אמיתיים. באביב השמים נמסו פתאום והנוף המדברי נעשה חלק ורך, כמו חלום, ובגלל זה הילידים קראו למקום הזה 'הארץ המכושפת'. כשהייתי ילדה, ישבנו בקיץ בחוץ והרחנו את האוויר היבש והמתוק ואחר כך נעשינו שקטים ורגועים ושכחנו הכול. פשוט ישבנו ברגליים יחפות והתמסטלנו מהאוויר המתוק. כיום אנחנו גרים במידווסט, בעיירה מחוקה של בפטיסטים וחוואים שלא מדברים עם זרים, כלומר עם מי שלא נולד בסביבה. למרות שאנחנו נמצאים פה כבר עשרים שנה אנחנו עדיין נחשבים זרים. אני שונאת את המקום הזה. חולמת לחזור לניו-מקסיקו. מי יודע, אולי זה יקרה בסוף, ואז תוכלי לבוא לבקר ולהישאר כמה זמן שתרצי. תודה שבחרת למעני בשם ג'זמין. זה שם של אשה יפה וסקסית, שמכשפת גברים". 

 

אני-אני-אני

היה היתה ילדה קטנה ודי יפה שהיתה משוכנעת שהיא מכוערת בגלל שלא היו לה עיניים כחולות ושיער דובדבן ופה בלונדיני, ולמרות שהחברות שלה, כלומר שלי, אמרו את-יפה-את-יפה, לא האמנתי להן ודפקתי הופעות כמה שפחות שקופות. רק בגיל 21 , אחרי שהתקבלתי לקורס דיילות אוויר באל על, נעשיתי קצת יותר בטוחה במראה שלי ודיללתי את הפס של האייליינר בחצי מיקרון. בתקופה ההיא דיילת אוויר היתה שווה לפחות שתי פקידות מבצעים וחצי בחיל האוויר, למרות שהגברים באל על לא היו שווים במיוחד. רובם היו הומואים או פֶּרסֶרים מזדקנים שכל הזמן צבטו בתחת לדיילות החדשות שפחדו שיעיפו אותן אם יעזו להתלונן – כל הדרך מתל אביב עד ניו יורק. גם המאבטחים מתו לעשות את זה אבל פחדו למרות שלפעמים, כשאף אחד לא שם לב, הם תקעו צביטונת קטנה סתם ככה, למתיחת שרירי האצבעות המאובנים מחשיבות ממלכתית בשרירי העכוז של הזמניות הלחוצות שהתאזנו בקושי על העקבים הגבוהים, נאבקות בקנקני ה'קפה בבקשה תה בבקשה'? מתות להשעין אותם לרגע על קרחת מנדנדת המיוחד. אני עשיתי את זה כשידעתי שממילא עומדים להעיף אותי, אבל זה קרה מזמן.

בכל אופן בניגוד לך, אני מעדיפה נופים אורבאניים. הטבע עושה לי פריחה וזאת לא פרזיולוגיה נבובה. בשנים האחרונות אני חוטפת התקפי גירוד אביביים, שמגיבים רק לזריקות קורטיזון. מתעבת רוחות קדים וערבי חגים ומתעבת עוד יותר את מגמת ההתרפקות הנוסטלגית של בני גילי על שירה בציבור וקומזיצים ועל האתוס הכוזב, הפומפוזי, שמוגדר כיום כ"אושיות בניין הארץ" הזאת.

אני מתכוונת למיתוסים. ליתר דיוק, לפירוקם. ג'זמין, בואי נפרק מיתוסים. הרי אנחנו מפרקות מיומנות. ככה נפגשנו, את ואני, לפני שמונה שנים. המכנה המשותף שלנו היה הניסיון לפרק את המיתוס הכוזב של מה שאני מכנה "הצו הקטגורי העליון של האימהות". ההכרח החברתי להרות וללדת. בתקופה ההיא הרחם שלי גידלה מיומות, גידולים שפירים שנעשו סימפטומטיים והיו טעונים התערבות כירורגית. לתדהמתי, כל הרופאים שפניתי אליהם סירבו לבצע בי ניתוח לכריתת המיומות ושימור הרחם. כך נהפכתי מאשה בריאה למועמדת שסירבה להשלים עם גזר הדין הרפואי ולעבור את הניתוח המסרס. תהליך החיפוש אחר רופא שייאות להסיר את המיומות מבלי לכרות את הרחם היה ארוך, ולמזלי, פגשתי אותך בראשיתו. בשנת 2001 לא היו קבוצות תמיכה בעברית ברשת האינטרנט הישראלית. הגעתי באקראי לקבוצת תמיכה באתר של  YAHOOושם מצאתי אותך. זוכרת את המכתב הראשון ששלחתי? רגשני ומתלהם ופמיניסטי-בוסרי. השתדלתי כל כך לגעת בך – הכותבת הידענית והאינטליגנטית ביותר בקבוצת התמיכה. ידעתי שאם לא אצליח לרגש אותך, האי-מייל ששלחתי יישלח לסל המחזור. לשמחתי, הגבת מיד. מנית שיטות ואלטרנטיבות, תיארת בהרחבה את סיפור המיומות שלך והבטחת לי שזה אפשרי. שאסור לוותר. שהרחם היא איבר חיוני ושאסור לכרות אותה בגלל מיומות. הצפת אותי בנתונים מחקריים עדכניים, שמהם עלה שנשים שרחמן נכרתה סובלות מתופעות לוואי מועצמות של גיל המעבר – השמנה, גלי חום, דיכאון וירידה משמעותית בכישורים הקוגניטיביים.

ניסיתי לספר לך בשפה שאינה שפת אמי, שהנושא הזה מהווה חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני. שהמושגים הריון "תקין" ולידה "מוצלחת" מסמלים את ניצחון הרוח על החומר, ממש כמו בנצרות. אבל להבדיל מן הנצרות, במדינת ישראל ילדים הם משאב כלכלי ודמוגרפי. ולכן נדמה שהתהליך הביו-טכנולוגי מסמל את ניצחונה של ההתמדה על הרפיסות והחולשה, ממש כמו בספורט. את ניצחונם של אלה ש"נאבקו" על פני נפולת הנמושות התבוסתנית, ממש כמו במלחמה. ואת הבנת. להפתעתי, הסתבר שבארצות הברית – בעיקר במדינות הדרום ובמיד-ווסט – נהוגה מדיניות אידיאולוגית-כירורגית דומה. בתחילת התכתובת שלנו, התקשיתי למקם אותך. המידע שלי על אודותייך הסתכם בנתונים שכמו נלקחו מעותק סטנדרטי של קורות חיים: שם, גיל, עיסוק (מעצבת אתרים ומעצבת גרפית, ובעלת תואר ראשון בחקלאות). בהתחלה לא ידעתי אם את רווקה, נשואה או גרושה. לא סיפרת אם יש לך ילדים. לא ידעתי מהן עמדותיך הפוליטיות. ידעתי שאת גרה באיווה. איווה, אי-שם בסביבות מינסוטה. הסטריאוטיפים שלי היו בלתי נמנעים: סרטי האחים כהן. תירס. שדות. בקר. דֶ"ס[2] ו'שנת הבשרים שלי'. רק כעבור זמן, סיפרת שאת נשואה. שֶדון הוא פרופסור לגנטיקה של צמחים ושאתם מתעבים את איווה ונשארים שם רק בגלל העבודה שלו. שיום אחד, אולי תעברו לאל פאסו.

 

שפת אב : ג'זמין

"מגיל יומיים עד שמלאו לי שנתיים, נדדתי אתם בסמיטריילר מוכסף. מס' 2 היה בפטיסט, דרומי ופוריטני. השילוש הארור. הוא היה סוטה שפיתח גישה דפוקה לסקס. איסורים-איסורים-איסורים. איך הוא פגש את אמא שלי? במסיבה מטעם הכנסייה. הבפטיסטים הם סוג של פנקסנים. מאמינים שאלוהים מסתכל מלמעלה ובודק אותנו, וברגע שהוא קולט מחשבה חטאה, הוא מעניש. את יודעת שאמא שלי היתה מסתובבת כל היום עם פנקס שחור וקטן, דהוי מכתמי זיעה, ורושמת את המחשבות השליליות שלה? מבחינתה, אלוהים היה מפלצת גברית ומענישה. מבחינת אבא שלי, העבירה החמורה ביותר היתה היוהרה. אם למשל בכיתי והתלוננתי שאני מכוערת, הייתי חוטפת ממנו מפני שחטאתי בחטא היוהרה, עבירה בל תיסלח. כשאמי ואבי נפגשו, הוא  היה אלכוהוליסט. אבל הוא נדלק עליה והבטיח להפסיק. הוא החזיק מעמד במשך שבע שנים – עד שמלאו לי שבע. ואז הכול השתנה. שניהם היו יושבים בערבים במרפסת הקטנה, כמו בקלישאה שאת מכירה מסרטים אמריקאיים, מתנדנדים בכיסאות נצרים, מורידים שש פחיות בירה זולות ומעשנים שני קרטונים של סיגריות.  

את רשאית לכתוב בקצרה את רשימת המצאי שקשורה לאבא שלי: התעללויות מילוליות ופיסיות, ואחרי שהאחיות שלי ואני עזבנו את הבית, הסתבר שהוא אנס את אחותי הצעירה. לא סלחתי לו, למרות שגם הילדות שלו היתה דפוקה. חווה קטנה במונטנה, הורים מתעללים. שנאתי את הוריו, הסבא והסבתא שלי. בכל אופן הוא מת בגיל חמישים מסיבוכים של סוכרת סמויה, שלא טופלה. אני משערת שכל פסיכולוג חובב יטען שבחרתי לא ללדת בגלל סיפור החיים שלי. ייתכן מאוד, אבל אני מעדיפה להתמקד בפעולה ולא בניתוחים פסיכולוגיים. לפני ארבע שנים, פתחתי במסע הצלב האישי שלי. כיום אני מנהלת פורום נוסף ברשת, מטעם ארגון  הנשים HERS', מפני שאני יודעת שכל אשה שתקבל מידע רפואי אמין ומקיף, מהסוג שמסרתי לך, תסדוק בסופו של דבר את החזית האחידה, הפטרונית והצדקנית של אנשי הממסד הרפואי. אין לך מושג כמה אני שמחה שהצלחנו. אני כל כך שמחה שלא ויתרת ושהניתוח שלך הצליח".

 

אני-אני-אני

ביולי 1996 פנו לאבי אנשי פרויקט ההנצחה הישראלים של הבמאי סטיבן ספילברג, וביקשו לראיין אותו. שנתיים קודם לכן יזם ספילברג את פרויקט המולטימדיה שלו, איסוף עדויות של ניצולי שואה על גבי קלטות וידאו. אנשי צוותו ברחבי העולם אספו 50 אלף עדויות אותנטיות מפי עדי ראייה, לוחמים וניצולים בתקופת השואה. אבי ניאות, וכשהושלמה המלאכה צפיתי בשלוש שעות מתוך הקלטת הלא ערוכה – מונולוג של תשע שעות פילם. "שמי יעקב ליברמנש. נולדתי בעיירה זבריירצ'ה, ZAWIERCE, בדרום-מערב פולין, בחבל ארץ הנקרא זגלמביה גורניצ'ה". וגם: "היה לי מראֶה טוב.  כלומר, אָרי. מראה טוב וביטחון עצמי. זה מה שהיה צריך כדי לשרוד". כשצפיתי בקלטת, פן מסוים בי הצליח להבין (אך לא להשלים) עם הביקורתיות המתמדת שלו כלפי, הנוקשות והשתיקה. אבא שלי שתק למעלה מעשרים שנה, למרות שניסיתי לדובב אותו כמיטב יכולתי. "שתיקת הכבשים. כצאן לטבח. למה אין לי דודים ודודות. למה אין לך מספר על היד ולמה אתה לא מדבר איתי", הטחתי בו שוב ושוב. והוא המשיך לשתוק ולעלעל באלבומי התמונות בצבע בז', מדביק בזהירות תמונות מצהיבות של דודים ואודים, מרטיב את האגודל ברוק ומדפדף בקפדנות לעמוד הבא. עשנים. זה היה שם החיבה שלימדו אותנו בבית הספר בשיעורי חברה. הצְפייה המרוכזת הבהירה לי באופן נחרץ שאבא שלי מת בגיל 15. פרק ב' של חייו בישראל, במחיצת בנות משפחתו, לא היה אלא אוטיזם רגשי עמוק. ג'זמין יקירתי, משערת שהבחירה שלי באי-הורות תמוהה לנוכח ההיסטוריה המשפחתית שלי. ואף על פי כן נראה לי שהנסיבות שבעטין בחרתי באי-הורות, לא ממש רלוונטיות. אני מעדיפה ליטול את האזמל – מטפורה שחוקה אך הכרחית במקרה שלנו – ולהסיר שכבה אחר שכבה של פוריטניות וקונפורמיות שיצרו את ההבניות החברתיות שבעטין מקדשים בארץ הזאת את ההיגד האולטימטיבי "נשיות פירושה להינשא וללדת".

 

בחתך

ג'זמין

"בגיל 35, קיבלתי מהרופא מתנת יום הולדת: הוא בישר לי שאבחן מיומות ברחם שלי. במשך תשע שנים לא סבלתי מתסמינים מיוחדים. פעמיים בשנה נסעתי לבית החולים האוניברסיטאי הגדול של איווה סיטי לבדיקות אולטרה-סאונד, שמומנו על ידי הביטוח הרפואי. באיזשהו שלב נשבר לי והפסקתי להגיע לבדיקות. למה? בגלל שברגע שמלאו לי ארבעים, היחס של הרופאים השתנה לרעה. טיפלו בי רק רופאים מתמחים, לא בכירים, וכשהם העיפו מבט בכרטיס הרפואי וראו שאני בת 40, התגובה שלהם היתה אחידה: כריתת רחם. את מבינה את האבסורד? כל הרופאים שפניתי אליהם המליצו לי לכרות את הרחם, למרות שרק בגיל 47 התחילו התסמינים שפגעו באיכות החיים שלי. ההתנסות האיומה ביותר היתה במהלך המפגש עם רופאה צעירה, יפנית יפה ודקיקה. כשראיתי אותה, נורא שמחתי. סופסוף אשה. אבל היא שלפה את תצלום האולטרה-סאונד העדכני וסקרה אותי במבט אומד, קר. קלטתי את האנרגיות השליליות. היא הגיבה כמו הרבה חברות שלי. בפחד לא רציונלי. כאילו שהגידולים שהשתרשו ברחם שלי הם משהו מידבק, סופני. משהו אפל שמאיים על תמצית הנשיות. נֶגע שמאיין אותי, מייתר אותי מכלל הנשים. נגע שחייבים לכרות מיד ולזרוק לפח, כמו גופה של צבי גדול שמנתר פתאום מתחת לגלגלי המכונית בנסיעה מהירה בכביש הבין-עירוני. את יודעת,לפעמים חשבתי שכל המנתחים השחצנים מתייחסים לניתוח כריתת רחם כמו לטקס מילה נשית מאוחרת. הסכמה שבשתיקה בין הבעלים לרופאים. מי יודע, חשבתי. אולי הבעלים מוכנים לאפשר להם לסרס את הנשים שלהם, כדי שהן תישארנה איתם עד הסוף, כל שנות הזקנה הארורה והמנוולת, כשהן מעוקרות ואפטיות. בשלב מסוים, כשהמיומות נעשו תסמיניות, התחלתי לבדוק באתרים האינטרנטיים את רשימת הרופאים המומלצים מטעם ארגון הנשים HERS' . כמעט כל השמות שהופיעו שם לא היו מעודכנים – רוב הרופאים כבר פרשו לגמלאות. בסופו של דבר יצרתי קשר עם ד"ר ל', הרופא היחיד ששמו הופיע ברשימה המעודכנת באתר. דיברתי אתו והוא נשמע מקסים, אמפטי ולבבי. פחדתי שהניתוח לא יצליח. שאתעורר מההרדמה ואגלה שאין לי רחם. אבל בסופו של דבר הכול הסתדר. את יודעת, לא היה לי כסף באותה התקופה. מכיוון שהמנתח ידע שמצבנו הכלכלי לא מזהיר ושהביטוח הרפואי מסרב לכסות את מלוא הוצאות האשפוז בבית החולים הפרטי והיקר, הוא נתן לנו הנחה משמעותית. אושפזתי בבית החולים למשך יומיים וחצי, ולאחר מכן שכרנו חדר במוטל לשבוע ימים. כעבור שבוע הוציאו את התפרים וטסנו הביתה, לאיווה. לצערי, גם כיום אני נאלצת להתייצב לבדיקות התקופתיות בבתי החולים הציבוריים. כשהרופאים והמתמחים רואים את הצלקת שלי, הם בטוחים שעברתי ניתוח כריתת רחם. ושמכיוון שאני 'זקנה', כלומר אשה בת חמישים ומשהו, אני לא מבינה מהחיים שלי וחיה באשליות. רק לאחר שהרופא מחבר אותי למכשיר האולטרה-סאונד ומסתכל על הצג, הוא משתתק ומביט בי, המום, ומן הסתם חושב, 'הי, היא לא שיקרה! באמת השאירו לה את הרחם!' התגובות שלהם כל כך מייאשות, בעיקר כשמדובר בדור חדש של רופאים, בני 25 או 30. גם הם נגועים בחשיבה סטריאוטיפית, ובכל זאת אני לא מתכוונת לוותר. המלחמה הזאת לא אבודה".

 

 אני-אני-אני

מתתי מפחד. קריאה אובססיבית בכתביה של סילביה פלאת. עיסוק בלתי פוסק בדם השותת ובפרי האפל וב"בְּגִידוֹת גָּפְרִיתִיּוֹת מִתְאַבְּלוֹת בַּחֲלוֹם. זְכוּכִית קָרָה, אֵיךְ אַתְּ מַחְדִּירָה אֶת עַצְמֵךְ/ בֵּין עַצְמִי לְבֵינִי. אֲנִי שׂוֹרֶטֶת כְּחָתוּל. הַסּוּסִים הַגְּנוּבִים, הַנִּאוּפִים/ מַקִּיפִים רֶחֶם שַׁיִשׁ" (מתוך "האחרת" בתרגום [3]גיורא לשם)

 חלמתי שוב ושוב על אנקולי בשר נרקב ובעיקר על דָּם חַם, לא פואזי בעליל: דַּם נִדָּתי/ דָּם טָמֵא, שִׁבְעָה נְקִיִּם/ דָּמה בְּראשה/ הגִירָה דָּם/ הִקִּיזָה דם/הַרְעָלַת דָּם/דמה של כלת הדמים הותר/

     הלילה הראשון במחלקה הכירורגית של בית החולים הפרטי, היה ליל הניצחון שלי. ליל האקסודוס שחתם שנה של נדודים בין מרכז רפואי אחד למשנהו ועשרה רופאים פרטיים ברחבי גוש דן, לילה שחתם יותר משנה תמימה של חיפושים אחר אוזן קשבת, חומלת ואוהדת. השורות הבאות התנגנו בתודעתי המסוממת והועלו על הכתב לאחר מכן:

"עיניים עצומות מזמנות פַּרפרי-מורפיום ורודים-צהובים, מרחפים כמו הזיה מודעת למחצה למטפורה המשוכתבת בשעה שהתודעה מעכלת את הכאב, מתרגמת אותו למשיכה בפתיל הלבן שמחובר ללחצן שמעל המיטה שמזעיק את הפנס שמחובר לאחות הלילה בבית החולים הפרטי, בשנייה שבה הכאב משסף פולס חשמלי. תודעה חסרת בושה מתבקשת להרים אגן בזווית קהה. עשרה תפרים טריים מתחננים לזריקת פטידין בתחת – סם מעשי, לא הזוי, שתכף יברא למעני פרפרי ניאון ורודים-צהובים בריוניים, שישתיקו את גניחותיה הכבושות של לריסה, ששוכבת במיטה מימיני, ושבניגוד לי, רחמה [4]נכרתה".


[1] מתוך מסתה של איריגאריי, 'שיח נשים ושיח גברים, אני, את אנחנו' (רסלינג 2004), מצרפתית: הילה קרס).

 [2] Diethylstilbestrol  , דיאתילסטילבסטרול (חומר כימי המשמש כאסטרוגן סינתטי), שהוזרק לבקר ולעופות במדינות הדרום של ארה"ב ונזקיו מתוארים בהרחבה ברומן שנת הבשרים שלי מאת רות ל' אוזקי (עם עובד 2002).  


[3] לשם הואיל בטובו לשלוח אלי את תרגומיו לכמה משיריה של פלאת', וביקש שאפרסם אותם בבלוג שלי באתר רשימות. השירים לא כונסו בספר.

[4] המלה "רחם" מופיעה לכל אורך הטקסט בנקבה.

חג שמח

 

הסיפור הבא מתאר את סעודת ליל הסדר, אבל נדמה שכל השולחנות החגיגיים דומים הם.

חג שמח ושנה טובה.

 

 

בננה אנורקטית רקובה; מתוך 'שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן'

 
 

 
ליל הסדר. שוב אִמהּ הטרודה בפניה האדומים מהתרגשות ומחומו הגבוה של התנור הישן, אפילו מיקרו עוד אין לה, מזרזת את גוזליה המזדקנים להתיישב סביב השולחן העמוס בפינת האוכל. על גבי המפה החגיגית הלבנה מונחות בצפיפות שלוש מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות בשריות וגם שתיים צמחוניות לא כולל תוספות ואחר-כך, ברגע שיימצץ בשיהוק עייף בדל הפולקע האחרון, גם עוגת שוקולד עם קרם שני צבעים ועוד עוגה קרה כשרה לפסח והכל בשביל חמישה אנשים, רק חמישה, כמו כל שנה.

  עדי כבר התייצבה עם החתן שלה, העיניים הרעבות שלו רוטטות מתחת למשקפי הראייה המגדילות, המעוותות, והוא משחרר בגניבה מתחת לשולחן עוד חור בחגורת העור החומה והחדשה. הכרס המוצקה שלו מתרחבת בהצמדה ולאורנה נדמה שאם יש למישהו כרס שרירית, חיים הוא האיש.

"מה יהיה איתה, אברם?" אורנה שומעת את אמא שלה אומרת לפני כולם, ובדיוק כשהיא מחליטה לעשות סצנה היא שומעת את הלחן הישן והמוכר, "אברם, מה יהיה איתך? תפסיק כבר לגנוב עוד פיצלה עוגת קרם לפני האוכל, אתה רוצה עוד חופשה שנתית במחלקת כלי דם בבילינסון?"

"נו, ילדים, אולי תשבו כבר? בואו נתחיל. קדימה, עכשיו אבא עושה קידוש, כ-ו-ל-ם לקום. אורנה, אני מדברת אליך. תפסיקי לצחקק. מה יש, כל כך קשה להתנהג כמו בן אדם פעם אחת בשנה?"
אבל אורנה, שהשנה באה לגמרי לבד, בלי הגווייה העייפה של הכלב הזקן, המשתין, שבסדר שעבר לא הצליח לכרסם אפילו את העצמות הרכות של העוף המכובס ובלי כוסות קריסטל חדשות לחג, לא שמה לב לעווית הקידוש המותנית שהפרצוף שלה לבש, כי הידיים שלה היו עסוקות במישוש טבעת הכסף המעוצבת שקנתה לו. בינתיים אבא שלה גומר את הקידוש בקול החלש שלו והיא חושבת, איך שנגמרת הפארסה הזאת אני נוסעת אליו.

כעבור שעה וחצי הגיס שלה מסיע את הגופים המולעטים שלהם הביתה, ברחובות החשוכים שואגת שירת 'והיא שעמדה', פורצת לאוויר הקריר דרך אשנבי תריסולי פלסטיק מפוייחים בארלוזורוב ובבלוך. אורנה עוצמת עיניים, מרגישה שוב אותה טינה ילדותית ישנה, צורבת, "למה אף פעם אין לנו סדר כמו שצריך מה אני אשמה שאין לכם משפחה פעם אחת תזמינו עוד אנשים, איזה מין סדר זה בכלל", והפנים הלבנים של אברם מתבוננים בה בשתיקה רעה, כבויה.

"הבת שלך. תשמעי איך היא מדברת, הבת המוצלחת שלך". אבל זה היה לפני עשרים שנה ובינתיים הם התרגלו ללעוס ולשתוק. הרחובות ריקים ובתוך חמש דקות עדי מחנה על המדרכה ליד הבית שלה, והיא נפרדת וגוררת את מכלי הפלסטיק הגדושים בצלי עם פירה, קציצות בשר ושאריות עוגה למחר, מנסה לרוץ את כל שבעים המדרגות אבל הקציצות המבושלות כמעט מתרסקות מול הדלת של אלזה המשותקת והיא מאזנת אותן מתחת לסנטר, פותחת איכשהו את הדלת, ממהרת לסלון חסרת נשימה, מחייכת לצג האדום שקורץ מולה בברכת שלום ומקשיבה להודעה שלו.

בתוך חמש דקות היא מחליפה בגדים, נועלת נעליים שטוחות ויוצאת לרחובות החשוכים ברגל, דווקא ברגל, כמעט רצה כל הדרך עד הבית שלו והנה היא כאן. סופסוף נפגשים.
הוא רובץ מול המסך, בוהה במתאבקי הסומו בכבלים, מנקר בקלילות את הלחי הימנית שלה. היא כובשת אכזבה קלה, שולפת מהתיק את המתנה. הייתי מחליפה עכשיו טבעות תוך-רחמיות, היא חושבת אבל אני כל כך כבדה. הוא מודד, מרוצה, מציע שתייה קרה, אומר כמה שהיא מזיעה ולמה שלא תשב לידו על הספה.

אורנה רובצת על הספה, מתכבדת בשוקולד, מאושרת. כעבור רבע שעה הטלפון מצלצל וחבר שלו מודיע שהוא תכף מגיע עם פזית-מרזית. רונן ופזית נכנסים, הוא מציג אותה בגאווה כמו מאלף בתערוכת כלבים נדירים, אורנה מפנה להם מקום על הספה והם מתיישבים, לועסים את השוקולד, משתעממים, עד שמישהו מציע לנסוע לירושלים לראות את ליקוי הירח.
אורנה מתלהבת ובדיוק בחצות הם חונכים את המכונית החדשה של רונן. הכבישים פתוחים עד ירושלים, המוזיקה נשפכת מהרמקולים בדיוק בין האוזניים והוא מחזיק לה את היד כל הדרך, מלטף את האצבעות שלה בטבעת הכסף החדשה. היא כל כך מאושרת, נחבטת אליו בכוונה בסיבוב מוצא, שרונן מקפיד לחתוך במהירות של 140 קמ"ש.

הם מתברברים קצת בכניסה לירושלים ונכנסים בטעות לשכונה של דוסים. עשרים גברים בחלוקי-חג שחורים וגרביים לבנים הודפים עגלות ילדים רדומים, וכשהמכונית מתקרבת למחסום הם מנופפים באיום אגרופים קמוצים. רק שלא יזרקו עלינו אבנים, מסכנים התינוקות, כבר שתיים בלילה והם עוד נגררים ברחובות, היא חושבת אבל רונן נמלט בזמן ובדיוק בשעה שתיים ועשר דקות הם עולים לגבעה הצרפתית ויוצאים מהאוטו.

הירח נראה כמו בננה אנורקטית רקובה בשמלה שחורה. אורנה עוצרת לרגע את הנשימה ושואלת אותו באכזבה, "מה, זה הכל? כ-ו-ל-ה ביצה שלוקה". בינתיים האוויר הקר עושה אותם רעבים והם מחליטים לרדת לעמק רפאים לאכול משהו. מתוך השקט תוקפים אותם מקצבי טכנו מסונתזים, אחידים, שפורצים מתוך מתחם הפאבים הצפוף. רונן רוצה להתיישב אבל אורנה מסרבת.

"תראה כמה ילדים ערסים, מה, בתל אביב היית נכנס למקום כזה?" אבל עיני האייוואקס של רונן משוטטות עד שהן מתבייתות בתוך חולצה ניאונית של שתי ילידות מפותחות במיוחד, והוא מתחיל לנענע את האגן לצלילי המוזיקה. פזית מושכת אותו משם והם הולכים יד ביד.
הידיים שלה קרות ואורנה דוחפת אותן לכיס ז'קט הג'ינס שלו, מרגישה כל כך מוגנת. היא רוצה בירה אבל אין איפה לשבת ובסוף הם נכנסים לחומוסיה ריקה ומזמינים, ולמרות שהיא בכלל לא רעבה היא מחסלת את כל הצלחת.

בדרך למכונית רונן ופזית מתלחששים ומתמזמזים ואורנה בוהה בהם בסלחנות. כבר ארבע בבוקר והיא מתחילה להיות עייפה. מה עכשיו, היא חושבת, מפחדת לשאול אותו. בינתיים הם מגיעים לכניסה לתל אביב. "תוריד אותה קודם, אני מת לישון", הוא אומר לרונן. רונן עוצר די רחוק מהבית שלה והוא קם, מתמתח באי-חשק ומלווה אותה לכניסה.
"מה אתה עושה מחר? אולי ניסע לטייל?" אורנה שואלת בקול צרוד מסיגריות.
"נראה, נראה איך אקום מחר. אטלפן אליך בצהריים, נראה, אולי", ואחר-כך מנקר לה את השפתיים נקירה קטנה ויבשה, בלי אף טיפת רוק, ידידותית כזאת. למרות שהיא קצת מסוחררת מכל היין והבירות אורנה עולה את כל השבעים המדרגות שתיים שתיים, מדליקה את הרדיו ומרגישה בבטן שגם הלילה לא תצליח להירדם.
 
 
 

שבת שלום

"יכולתי למות ברחוב ואתה לא היית יודע. העקרונות האדיוטיים שלך. הטלפון מצלצל ואתה לא טורח לענות".
"כל השיחות בבית הזה אליך. אמא שלך, אחותך, חברות שלך. נמאס לי".
"אתה יודע שהתעלפתי ברחוב? מה נמאס לך, מה אתה רוצה?! בבית הזה עונה רק המזכירה. נשבר לי משנת הצהרים הקדושה שלך".
"זכותי לישון כאדם חופשי".
וזכותי למות ליד הקיוסק בבן גוריון פינת דיזנגוף, מועדת באמצע מעבר החצייה כמו נרקומנית. חולמת על מגע המים, מחשבת את כיווני הרוח מהים בבריכה הפתוחה. השעה ארבע. חבורת השחיינים הקבועה גמרה את המכסה הקבועה, המסלול המהיר פנוי עכשיו. חוצה את הכביש. שני ערסים עליזים חוצים מולי. מתעלמת. המוח מדווח על החבטה, שבריר שנייה לפני שהברכיים משתתקות בדיליי קל בעקבות המפגש עם האספלט. קמה בזריזות כמו חייל בדיל מותך, נועלת ברכיים ישרות, עדיין לא מרגישה את הכאב, מנסה ללכת. שמאל – ימין — בחילה. הנה הקיוסק. עוד מטר. אל תיפלי. לא כאן. מזל שהוא מכיר אותי, קונה אצלו לפעמים סיגריות:
"סליחה, אולי אפשר לשבת"?
"הנה, בבקשה", הקיוסקאי ממהר להושיט שרפרף עץ. בחילה. סחרחורת מוכרת, כמו בצבא לפני מיליון שנה, כששמרתי בשער שאול המלך והעוזי ואני צנחנו, נחבטים באדמה הקשה. המוכר סוקר אותי. מציע כוס מים, אומדת נזקים. קרע קטן בבד בדיוק מתחת לפיקה השמאלית. תוספת חדשה לג'ינס המתפוררים שלי. הברכיים. עברה בדיוק שנה מאז הניתוח בברך הימנית. בטח הרסתי הכל, את שאריות הסחוסים המלוטשים או המרוטשים או מה שזה לא יהיה. שישה שבועות לאחר הניתוח התייצבתי לביקורת. המנתח הראה לי בגאווה את דגם הפלסטיק שלו, מרחף במהירות לחדר הטיפולים השני בנעלי העור החרישיות שלו, מנפנף בדגם החגיגי בזמן ששלפתי מהתיק את דף השאלות המודפסות שלי. אין לו סבלנות לשאלות. "את רואה, הורדתי ממנותח את השוֹק" – הוא חוזר על הבדיחה החבוטה בפעם המיליון. "בואי, תתקרבי. זה לא נושך. אני רוצה להסביר לך מה תיקנתי בזמן הניתוח. הברך שלך כמו חדשה עכשיו".
בחילה. חיפושיות סחרחורת הזבל תוקפות שוב. אני נאבקת בהן. חייבת לדבר. רק לא לשקוע. אסור לשקוע. ההיגוי שלי הופך סיני. 'תודה, הנה הכוֹסססס שלך'. הקיוסקאי מושיט כוס מים. השפתיים שלי רכות כמו ענני צמר גפן. את לא מרגישה טוב, נכון? חייבת משהו מתוק. אין לי כסף בארנק. קמה במהירות מהכיסא. טעות. מזדחלת לאט שני מטר שמאלה, לכספומט, מצליחה להקיש את ארבע הספרות, מוציאה את שטרות הכסף והן תוקפות שוב, החיפושיות.
אני מתנדנדת. שישי, ארבע אחר הצהרים. הרחוב ריק. בחור אחד יורד מהווספה ומושיט לי את הפאוץ' שנשמט, בכלל לא שמתי לב, תופסת אותו באצבעות מימיות. הווספאי בטוח שאני נרקומנית צהובה, מכורה, מורעלת. למה דווקא הברכיים, למה לא נפלתי על התחת? סופרת שלושה צעדים, נוחתת בשנייה האחרונה על השרפרף בקיוסק. המלאך המשופם שלי רוצה לסגור וללכת הביתה, אבל לא נעים לו. אני שותה את המשקה המתוק מדי בלגימות קטנות, מחכה שהסוכר ישפיע. החיפושיות נעלמות. עכשיו אין לי אוויר. מזיעה. מלאך מגלגל שיחה קטנה על שחייה. הוא שוחה בבריכה בפתח תקווה, מציע לי טרמפ הביתה. תודה – לא תודה. משלמת והולכת.
מה עכשיו? להמשיך לבריכה? להתעלף בכיכר אתרים? הביתה. שוב הביתה. מועכת את פחית המשקה הריקה והולכת הביתה בצעדי קשישה זהירים. חוצה את כל הרמזורים רק בירוק, נצמדת לקווי האורך של המרצפות כמו בתשדיר ההוא, רק על הקווים. הגעתי. כמעט. מטפסת בכבדות 75 מדרגות. ע' עדיין ישן. יצאתי מהבית בדיוק לפני שלושים וחמש דקות.
"מה קרה?"
"קרה". ואחר כך אני בוכה. חיבוקים לא ישטפו כעת את העלבון. רק המים הקרים, שני קילומטרים במים מול הרוח. כואב לי. רוצה קרח. רוצה להתכרבל מכאן.
רבים. "זה יעבור", הוא אומר.
אבל כואב לי. יעבור-כואב-יעבור-כואב, "רק אל תספרי לאימא שלך, אצלה כל דבר ישר חדר-מיון". "מה אתה מזלזל? אתה בכלל לא אמפאתי".
"אני לא- כן-מה-את-רוצה, רק עכשיו קמתי. את בסדר? הנה, אני מביא לך קרח". משרבבת שפתי תינוקת נרגנת. הוא כועס, מזפזפ אתרים, מפקח מהחדר השני על התזוזות העצבניות שלי במיטה. תפסיקי לזוז, הקרח יפול. שיפול. החולצה הזאת מסריחה, במה עטפת ת'בקבוק? מצמידה את בקבוק הפלסטיק לברך, חוטפת כוויית קור. בסוף יכרתו אותה, אני צועקת. מעיפה את הסמרטוט האפור לרצפה, על עיתוני השבת.
בודקת מה השעה. השעה חמש. רק חמש.
שבת שלום.

אלימות. אסוציאציות

עשר וחצי בערב. בתה המאומצת של סאלי פילד נאנסת ונרצחת בערוץ הסרטים. פספסתי את ההתחלה. סאלי הנוקמת קונה אקדח ויוצאת למסע בעקבות גורלה, עד הסוף המר. של קיפר. ההבעות של סאלי משוחקות מדי, בעלה התומך רגוע מדי. קיפר המאניאק מפגין אותנטיות יחסית. ליתר דיוק, האותנטיות היחסית של המלבישה: חגורת עור עם דוקרני מתכת, כמו קולר של הערס הגלובלי, מגפי עור ותליון זהב. קיפר מנפנף בדוקרני החגורה כמו בנונצ'אקו. רפרטואר ההבעות שלו חדגוני. כמו החיים בשתיים לפנות בוקר. כמו ערוץ הסרטים. ארבע בבוקר. מתאזנת.

צהרים. שני עיתונים ושלושים כותרות, ידיעה ראשית זהה. בעלה של אחת, שמה נאסר לפרסום, שבר לה ת'ידיים. העיתונים חלוקים. האחד, זה שחוסך בהפרדות צבע, גורס – אצבעות. הוא שבר לה רק את האצבעות. העיתון השני הולך על ידיים שבורות. שאר הפרטים זהים: בעלה נעל אותה בדירה שלושה ימים עם הילדים, בלי אוכל. דיווח קצר, לאקוני. היו צעקות? האם היא ניסתה להשתחרר? לא ברור. "לפנות בוקר הצליחה המותקפת להימלט", מציין תן גלבוע, כתבנו לענייני. הוגשה תלונה למשטרה. הנועל משחרר רפליקה לכתב; 'היא העיפה על עצמה כסא, לא נגעתי בה, בחיי. היא שברה לעצמה ת'אצבע, תאמינו לי, אצבע לא הרמתי עליה.' באותו עמוד בעיתון הצבעוני, למטה מימין, מחייך מבתר הגופות מקולומביה. את האיברים הזעירים שנאספו ונחתמו בשקיות ניילון אפשר לראות בחדשות הערב בטלוויזיה, עשרות שקיות נשלפות החוצה על ידי דחפורים, בצד מפוזרות כמה עצמות אדם גדולות.

"נשים חייבות לשים קץ לממשל הקיים, לחסל את שיטת הכלכלה וחלוקת המשאבים הנוכחית, להיעזר במיכון כתחליף לעבודה זולה ולהשמיד את המין הזכרי. הזכר הוא מוטציה. הגבר הוא טעות ביולוגית: הגן Y הוא גן X בלתי מושלם של האישה ולכן הגבר הוא אישה בלתי מושלמת, ובמלים אחרות, הפלה מהלכת. להיות גבר פירושו להיות לקוי בחסר ומוגבל רגשית. גברים הם בעלי נכות רגשית, אגוצנטריים, אינם מסוגלים לאמפתיה ולהזדהות עם הזולת, אינם מגלים תכונות כגון עדינות, רוך או חמלה." ואלרי סולאנס, מתוך 'מניפסט החלאה', 1967.

מתישהו ברצף הכרוניקה של המאה שעברה, כרתה לורנה בוביט את איבר המין של בעלה, חייל מארינס. האם שירת בוביט במלחמת המפרץ הראשונה? בוביט משתקם והופך להיות כוכב פורנו. גם הכורתת משקמת את חייה. הגדר שיקום: נווה-שקמה, מוסד לנערות במצוקה? חוות-השקמים ? האם לורנה-אקס-בוביט קראה את המניפסט של ואלרי סולאנס? האם זה חשוב?
"הגבר מגיב תמיד מהבטן ולא מהמוח. האי קיו שלו נשלט על ידי צרכיו ודחפיו. הגבר לכוד באזור הדמדומים, חציו אדם חציו בן תמותה. הוא נחות מהקוף משום שהקוף אינו חש רגשות שליליים כמו שנאה, קנאה, בוז אשמה ובושה". את הטקסט של סולאנס אני מאתרת בשלוש לפנות בוקר באתר אינטרנט, במהלך חיפוש חומר לקראת יום האישה הבינלאומי. ראיון החג עם אביבה גרנות, רוצחת, מפריך את התיאוריה של סולאנס.
מיתוס הכיבוש הגברי: "הגבר הוא פסיבי מטבעו. הגבר יוצר השלכה של אישיותו על האישה והופך אותה לפסיבית. כדי לבטל את הפסיביות שלו, כובש הגבר נשים רבות ככל שניתן. מיתוס הכיבוש מאשש את הגבריות לכאורה, כאשר העיסוק האובססיבי שלהם במין מהווה ניסיון נואש של הגבר להוכיח שהוא אקטיבי, כלומר לא אישה. גברים חיים עם נשים בניסיון לאמץ לעצמם תכונות נשיות כגון אמפתיה, הומור, חיות ועוצמה."

חוה יערי – לא גיהצתי אותה פעמיים – השתחררה מהכלא. ויוי וחווה צהובות זו לזו. ואלרי סולאנס תיעבה גברים. במהלך עשרים השנים האחרונות היא יושבת בכלא, לאחר ניסיון התנקשות כושל באנדי וורהול. "כאשר יפנים הגבר את הפסיביות שלו ויהפוך לאישה, הוא יהיה, בעצם, טראנסוויסט. דראג קווין מסורס, שיאבד את תאוות ההרג והכיבוש שלו".
בקיוסק בפינת בן-גוריון אני קונה את עיתוני סוף השבוע. זה מה שנכתב שם בעיבוד חופשי:
חייל (יהודי כשר) בן 19 מתגייס לצבא הרוסי, נשלח לחזית בצ'צ'ניה ונופל בשבי. לעיתים נוהגים הצ'צ'נים לערוף את ראשי השבויים שלהם, בדרך כלל הם דורשים מהם להתאסלם. חיילנו הגיבור רואיין בעיתון כמודל הזדהות חיובי בפרוס החג, בפרוס כל- חג. גיבורנו הוא חייל רוסי אבל גם יהודי, חייל רוסי- יהודי- גיבור. וצעיר. וגם בלונדיני ויפה. סיפור צבע נאה לכל הדעות. לדבריו, חיילנו הבהיר סירב להתאסלם. במסגרת עסקת חילופי שבויים הוא מוחזר לרוסיה וכעבור כמה חודשים עולה לישראל ומתגייס לצבא, לחיל התותחנים. "אני לא נרדם בלילות, הוא מספר לעיתונאי, סיוט רודף סיוט".
לחייל יש בייבי פייס מתוקים, בלונדיניים. החייל הבודד שהוריו נשארו ברוסיה, גר לבדו בקרוואן באחד המעלים: מעלים, מצפים, מצפורים. מצפור = יישוב כפרי עתיר איכות חיים בגליל, בסמיכות לחברות הייטק.

"מלחמות: הפיצוי הגברי לשלילת הנשיות. הגבר שולף את האקדח הגדול והמטאפורי שלו ומוכיח לשאר העולם שהוא אינו נשי. הוא גבר שבגברים."
29 נשים נרצחו בשנת 1999 בישראל.
"הרס הסדר החברתי הקיים- אין סיבה לעבוד יותר משלוש שעות בשבוע. חייבים למכן את החברה ולפטור מיליוני בני אדם מעבודות מכניות וחדגוניות. יש רק בעיה אחת קטנה. הגברים מעונינים לשמר את חלוקת המשאבים הקיימת משום שהם מרוקנים. זמן פנוי מפחיד את הגבר הממוצע, ולכן הוא מייצר עוד ועוד עבודות כדי למלא אותו. "
"כסף הוא מניפולציה רגשית: נשים עברו שטיפת מוח חברתית עד שהתמכרו לתעשיית חברת השפע. כדי לממן את המוצרים הללו הן חיות עם גברים. הפתרון: כאשר תבוטל שיטת העבודה תמורת כסף, תסתיים השליטה המוחלטת של הגברי ם בנשים".

 
סולאנס פרסמה ב1968 את המניפסט שלה ב phoenix press . באותה שנה ירתה ופצעה את האמן אנדי וורהול, ריצתה את עונשה ונפטרה בכלא. שלי לא קראה את המניפסט של סולאנס. באחד במאי חגגה שלי יום הולדת. יומולדת שמח, שלי. שלי עלתה מאתיופיה לפני שבע שנים. היא עובדת 9 שעות ביום ונוסעת ברכבת ובשני אוטובוסים שעה וחצי לכל כיוון. מקצוע: שוטפת יהלומים גולמיים, שליחויות, תיוקים והטרדות מיניות מצד הבוס. הכנסה: אלפיים שבע מאות שקלים. השלמת הכנסה: קליעת צמות דקיקות, עשרות צמות לראש, כסף שחור, פטור ממיסים. חלומות: להיות אחות מוסמכת. שלי פטורה מהצבא, ממסים, מלימודים. בקרוב ישתחרר גם גרישה החייל משירותו הצבאי .
תהיות: האם ייפגשו שלי וגרישה במרכז המסחרי של עפולה? האם תעבור שלי את הבחינות הפסיכומטריות? האם יוטס גרישה לביתו בסיביר בתוך ארון שחור, עטוף בדגל ישראל מקופל לחצי התורן, לפני תום שירותו הצבאי בפסגות/ נצרים/ שכם?

אימפרית החושים

        

עבודה של שושנה פורבס שנלקחה מאתרה האלמותי-לשעבר. האתר הורד מן הרשת.

 

הוא אמר לה שיש לה תחת נהדר ממש אימפריה, והצורה שלה עושה לו דברים. הוא אמר לה שיש לה תחת נהדר ממש אימפריה של קולנוע של חושים וחישושים. הוא התכוון להגיד איזה תחת אחו-שלוקי אבל ככה לא מדברים עם זרים, שתי גדות לישבנים, האחת שלך השנייה גם כן, שטח משוחרר לא יוחזר אבל הוא לא משתחרר בגלל התחתונים, שני עיגולים גיאומטריים גדולים, שווים, כמו מִנחת שדה תעופה קטן, למשל שארם א-שייך.
היא ידעה שהוא חושב שהלהיטות המרייירת שלו תחליק לתוכה לאט, כמו גלידה וניל מתוקה מדי, גלידה אמריקאית חלקלקה ורכה בטעם ווניל שמוכרים בשקל תשעים במקדונלד'ס ותפתח אותה לקראתו כמו הילדות הרעבות ששואלות כל היום, "אבל אתה אוהב אותי תגיד אתה אוהב אותי?" הפריחות הגבוליות שלובשות מכנסי דפוק-אותי, ליווייס או סטרצ'ים שחורים שמחלקים להן את התחת לשני חצאי בשר מידלדלים או מיטלטלים בחן, תלוי בנקודת ההשקפה, מלמעלה או מלמטה.
אבל אוֹדי אוֹדית החמודה אוֹדליה, אישה ורווקה, רווקה היא אישה שאינה נשואה, הרצה המרצה ללוגיקה בשנה א', לא נפלה למלכודות-דבש שקופות כל כך. לפעמים נפלה מהאופניים שלה אבל זה היה מזמן, לפני שהייתה אישה לא נשואה עם חליפות "לבושה להצלחה", שזה תרגום אמריקאי קלוקל אבל קולע. פעם, לפני הרבה שנים, הייתה ילדה לא נשואה שנפלה מהאופניים שלה ואמא שלה חבשה לה את הברכיים ואחר-כך התארכה, אבל לא בהרבה, מטר חמישים ושמונה בלי עקבים ויכלה לקנות לעצמה כל מיני צעצועים חשמליים כמו דייהטסו-שרייד ואחר-כך ג'יפ לבן, מכיוון שמס-הכנסה—פקיד-שומה מאתיים, שם פרטי, מחבב ג'יפים ופוטר אותם ממיסים בתנאי שהם עצמאיים.
אודי-אודליה העצמאית גידלה רשת חנויות קטנה שמכרה לנשים תל-אביביות עשירות ארנקים מחיות מתות אבל בלי פרוות, ניבים או ריחות, כי פרוות לא נחשבות היום לפי.סי. שזה כידוע גם מחשב וגם בון-טון, עוד מילה לועזית אחת אבל ככה זה, ומכיוון שגידלה בהצלחה את הרשת יכלה אודליה להתחבר לרשת מחשבים אישיים, לקנות ג'יפ גדול ולהסיע את רשת לטיולים בשכונה.
אודי הגוצה הבוגרת הייתה עצמאית כל שעות היום, עד השעה שמונה בערב. בשמונה בערב, בדיוק לאחר הישמע גונג הסגירה, קשרה את הכרכרה שלה בחנייה הפרטית במגדלי פנקס, גורד שחקים צפון תל-אביבי שגרים בו בעיקר גברים פטורים ממיסים וכאלה שפוטרים את עצמם. רובם היו נשואים, נשוי הוא גבר שאינו רווק ורווק הוא גבר שאינו נשוי, וזאת כבר טאוטולוגיה, סטודנטים יקרים, ואילו אודי לא הייתה גבר ולא התכוונה להפוך בעתיד הקרוב או הרחוק לאחד כזה, ועל כן חיפשה גבר אישי עם קולר מוזהב קטן, רצוי של 'קארטייה', חיית מחמד פלומתית עם פרווה מינימלית שלא תבצבץ מבע לצווארוני חולצות המשי ותסתיר את הקולר.
בלילות הארוכים שהתחילו בשמונה וחצי ולפעמים בתשע, תלוי אם אכלה ארוחת ערב במסעדה ועם מי, מילאה מים באמבטיה ואחר-כך מילאה מאתיים דו"חות ומאזנים עד שהמספרים חרקו לה בין העיניים והן דמעו ושרפו עד שלא הייתה לה ברירה, והיא שכבה לישון לבדה במיטתה הזוגית שהייתה לא יפה מדי ולא מכוערת מדי, בוהה בשפתיה האדומות כשני של קריסטל אקס-סטנוגרפר יואינג מ'שושלת', סופרת את היהלומים במחשוף שלה עד שנרדמה. אודי התרגלה לספור יהלומים בטלוויזיה כפי שהבדואי רגיל לספור עיזים שחורות והסופר סופר את הדפים הלבנים שנשארו במדפסת המחשב שלו.

[X=nextPage=X]

מכיוון שסיימה ח' כיתות בהצלחה יתרה, הפנימה אודי את עובדות החיים. לנקבה יש ביציות ולזכרים מחובר צינור-מפלט, שבתנאי מסוימים מייצר זרעים שמנביטים מהם ילדים, והמשותף לשניהם מלבד הפרווה שהראשונה נאלצת להסיר באמצעים מכניים די מכאיבים, חובה שהזכרים הרווקים או הנשואים פטורים ממנה, הם ידיים רגליים תאי-מוח ושאר איברים פנימיים, אבל מאז שמלאו לה שלושים כל מיני אנשים זרים במלתחות של מכון-הכושר או בעבודה, התחילו לדבר איתה על הביציות שלה.
"את לא נעשית יותר צעירה". וגם "אחרי גיל שלושים מבייצים פחות. אין לך זמן אין לך".
ואני חשבתי שגם הטחול והרשתיות שלי מזדקנים, אמרה לעצמה בלחש כשאף אחד לא שמע חוץ מהחתולה הפרסית הלבנה שלה, אבל הקולות לא סתמו.
"אולי כדאי שתדברי עם מישהו מקצועי?" התחננה אמא שלה.
"פסיכולוג טוב יכול לעזור לך להבין למה את תקועה בקשר".
בהתחלה הניחה אודי שהזמזומים ייעלמו בחורף יחד עם הגו'קים החומים הגדולים, אבל הם העדיפו להתנחל סביבה. היא אטמה את אוזניה באטמי-השחייה ואת העיניים במשקפי שמש גדולים וכשגם זה לא הועיל, הלכה לפסיכולוג חביב שסיפר לה שמאז שגילה שהחבר שלו בוגד בו הוא מתקשה להירדם בלילות, תופר מעילי ווניל ורודים מבהיקים שנחטפים מיד, נעלמים ומתאיידים. הוא לימד אותה לתפור ולגזור וזה היה נחמד, וכשהגזרות יצאו לה כמו שצריך ישר פיטרה אותו ועברה לפסיכולוגית אישה, כדי לבדוק אם יש לה בעיות הזדהות עם הנשיות שלה, כפי ששאלה אותה חברתה הטובה.
חוקרת הנפש של הנקבות דיברה איתה על סימולביים פאליים והדגימה את דבריה, חזור והדגם ונמק באמצעות ציורי נרתיקי-עור קטנים שסימלו מן הסתם את נרתיקה החבוי, אבל בגלל שהחוקרת לא ידעה לצייר כל כך טוב היא שכחה לצייר את השפתיים החיצוניות ואת הדגדגן, ואודי נעלבה והלכה הביתה מבלי לשלם.
מאותו יום הפסיקה אודי-אודית ליהנות מסתם דברים כמו פרוסת לחם עם חצילים מטוגנים או כיפוף מראות של מכוניות שחסמו לה את המדרכות, למרות שכופפה אותן בכל זאת בגלל הצליל שהשמיעו, ומכיוון שעצבנו אותה כל הדיבורים האלה על ביציות סרוחו
, עברה לאנטנות, עד שהצליחה לכופף חמש אנטנות בלילה בלי שאף אחד ירגיש. בגלל העצבים, התסכול והכעס, ישבה בתנוחת לוטוס מרגיעה על הכורסה המרופדת שלה במשרד, דואגת לגורל הביציות הנאות שלה שתוססות בינתיים ברחם החשוכה (אודי החליטה שהרחם היא נקבה ושכולם יתפוצצו) שלה בלי טיפת אור. אודי ידעה שהן מפחדות מהחושך, מזדקנות ומתקמטות להן, והתחילה לחפש צינור שינביט לה תינוק. אודי העדיפה יצור מוכן אבל זה היה מסובך, ובעיתון היה כתוב שרצוי לפגוש צינורות באקראי ובאמת היא פגשה את קרי-לילה, שהיה די ילדותי ואחריו את לא-בנוי וכן הלאה וכן הלאה.
לבסוף פגשה בתערוכת מחשבים את אודי, שהשם שלו היה זהה לשלה מינוס החוֹלם.אודי-אהוד לא מצא חן בעיניה, הוא הזכיר לה עכביש מהציורים של ספיידרמן. הייתה לו עקמת בגב, שוקי איקס לבנבנות ודלילות פרווה כמו רגליים של עוף מרוט, שבישלה פעם לחתולה שלה שסבלה משילשולים בסיר בישול קטן מדי, והרגל של העוף המכובס בצבצה כל הזמן מתוך הסיר.
בתחילת ההיכרות שלהם אודי גידל דוברמן והיא גידלה חתולה פרסית ככה שהיה ברור שהם לא מתאימים, אבל היא הסכימה לנסות בכל זאת ואמנם הסתבר שהביציות שלה חיבבו אותו ביותר ועוד יותר את העוזר הקטן שלו, וויבי. אודי היה נשוי פעם לרופאה פנימית שאהבה לשחק באיברים הפנימיים שלה וטיפחה אוסף של וויברטורים מסוגים שונים:
כושי חום באורך שלושים סנטימטרים, שוודי לבן שבעה-עשר מדיום, כפול בעל שני ראשים וויברטור סולארי שפותח במיוחד לשימוש בארצות אגן הים התיכון. אחרי שהפנימאית ברחה ממנו, לקח בעלה לשעבר את האוסף המטופח, שטף אותו היטב במים ובסבון נוזלי בריח לילכים והביא אותו שי לאוֹדי, ששמחה מאוד. היא התקשרה במיוחד לשוודי-מדיום, שהיה ידידותי והרכין את כיפתו לשלום בכל פעם ששלפה אותו מהמגירה. הבטריות שלו הספיקו להמון זמן, והוא לא התעניין במצב הביציות שלה.
כעבור חודש הציע לה אביו הלא-ביולוגי של וויבי נישואין, ואודי נעתרה בתנאי שיחתמו על מסמך. הם פתחו מסמך חדש בתוכנת עיבוד התמלילים במחשב ותקתקו את רשימת התביעות שלה: זיון כל יום שישי השלושה-עשר בחודש עד להשבחת הביציות שלה ועיבורן ובילוי שעות פנאי איכותיות, ביטוי ששאבו מירחון לחוגי-העשרה תוך-רחמיים עם סטפן השוודי הרוטט ואחיו הכושי המאומץ.
מקץ חודשיים קיבלו מענק מלשכת התמ"ס וחתמו בלקיקה על זיכרון-דברים להקמת וִיבְּראפוֹן; מפעל תעשייתי בערבה הבוכייה לייצור ויבראטורים סולאריים ידידותיים תלת-ממדיים.

הבטחות

                                        
                 

אָיי-צְוַיי שני פוליצאי, שלוש ארבע הנה הטְרַמְוָואי. עולים בלי כרטיסים. אי-ידיעת החוק אינה פוטרת, חמישים פורינט קנס לעבריינים, אפשר לקנות כרטיסים רק בחנויות לממכר טבק אבל הכול סגור בשמונה בבוקר. אנחנו מצטרפים לקבוצה של משכימי-קום רדומים וממתינים בסבלנות לחשמלית צהובה מספר 4 , שנוסעת לטירת המלך ולמבצר. יורדים במוסקבה-טֶאר, כיכר מוסקבה.

עיר יפה, בודפשט: שדרות רחבות, נהר, ברווזי הדנובה המפוטמים. סוף ספטמבר. בשעה הזו אנחנו התיירים היחידים. בארבע אחר הצהריים, בדרך לדירה, החשמלית מלאה ואנחנו נאלצים לנסוע בעמידה. יום שישי. כולם סיימו את שבוע העבודה. אנחנו יורדים בתחנה שלנו בארז'בט קורוט, חולפים על פני הרוכלים ועולים לאט בכלוב הברזל של המעלית החורקת לדירה משופצת למחצה בת 200 שנה, עם פיר שירותים שפונה לחצר, ריח תמידי של כרוב וחלונות צרפתיים כפולים, שנשקפים אל הרחוב הראשי. הדירה שייכת לאמא של יותם, ויומיים לפני הטיסה היא נותנת לנו מפתח ברזל ענק וקצת חלוד, שנראה כמו מפתח אפס מלפני מאתיים שנים.

בבקרים נהגתי לשתות את הקפה הראשון במרפסת ולהשקיף החוצה, על תהלוכת הבודפשטים הממהרים לעבודה, בחיקויי הליוו'יס העזתיים ובנעלי הפלטפורמות השחורות. המותגים המאומרקנים שלנו מושכים מבטים סקרניים, וגם מדריך הלונלי פלאנט שאני הוגה בו בדבקות כדי לא ללכת לאיבוד, מתעקשת לשאול אנגלית ולקבל תשובות בגרמנית במבטא מתנגן. מחר נלך לרובע היהודי, אני אומרת לבן זוגי, והוא מהנהן בהסכמה.
לפני כך וכך שנים שוטט אבא שלי, שהיה אז נער בן 16 בסמטאות הרובע היהודי של בודפשט הכבושה, עם דרכון פולני שהכינו לו אנשי המחתרת, היתר שהייה ממשטרת הזרים, טונות של בטחון עצמי ואיבר נימול, שהקצינים המגוהצים לא טרחו לבדוק, מחפש חדר ללילה ותועה ברחובות העיר במשך היום.

למרות שניסיתי לדובב אותו כמיטב יכולתי, אבא שלי שתק למעלה מ- 30 שנה. "שתיקת הכבשים, כצאן לטבח, למה אין לי דודים ודודות, למה אפ 'פעם לא מזמינים אנשים לבית הזה בחגים, למה אין לך מספר על היד, למה אתה לא מדבר אתי."
"אנחנו נוסעים. לא נהיה כאן בחגים", דיווחתי לו בסוף הקיץ שעבר.
"לאן?"
"עוד לא החלטנו. פראג, אולי וינה."
"את חייבת לבקר בבודפשט. פשוט חייבת."
"מה יש לי לחפש שם?"
"אח, מה את מבינה. עיר כל כך יפה. גרתי שם חצי שנה", נאנח, ואחר-כך שלף ממגרת השולחן דף פוליו ישן. יש לי אבא אלוף. אלוף מיחזור מחברות דפרון עתיקות ופנקסים קירחים, שנשמרו מתקופת עבודתו בבית-ברנר, והתחיל לשרטט את מפת העיר. "ברחוב הזה היה מטה הגסטפו ומשטרת הזרים. התייצבתי שם אחת לחודש, כדי לחדש את התעודות המזוייפות שלי. מתי? בערב יום כיפור, שנת 43. כאן טיילתי עם חבר, את רואה, ממש ליד הדנובה. את תראי, חוצים את הגשר ברגל. הרגשנו שעוקבים אחרינו, הרחתי מיד שהוא בלש הונגרי. היה להם ריח מסויים, לבלשים. ריח של ציידים. לא היה לאן לברוח: גשר, סמטה ללא מוצא והנהר מימין. מה עושים? במצבים כאלה צריך להחליט מהר. מהר ובקור רוח. לא כמוך, מתרגשת מכל שטות.'

[X=nextPage=X]

הוא שוב מתחיל. חבל על הזמן, סיכמתי ביני לביני, מקציבה לו חמש שניות.
"אז המשכנו ללכת לכיוון גדת הנהר, מבחינים מרחוק בסירת משוטים. התקדמנו אליה לאט מאוד, שומרים על מרחק קבוע של 500 מטר מהבלש שלנו. לאט לאט, כמו שני מטיילים נינוחים, ירדנו והתקרבנו למזח. הבחור השני ניתק את החבל, קפצנו פנימה והתחלנו לחתור.
'והבלש?' שאלתי.
"אה, הבלש היה המום. לזה הוא לא חיכה! ככה חתרנו עד הערב, עד רדת החשיכה. השארנו את הסירה במעגן וחזרנו לדירת המסתור שלנו. נשארנו שם יומיים, לא העזנו לצאת החוצה".
יומיים לאחר מכן המראנו לבודפשט. כעבור שלושה ימים, בערב ראש השנה, יצאנו בעקבות נתיב הבריחה שלו אל דירת המסתור שברחוב קאז'ינסקי, ברובע היהודי לשעבר. המפה הובילה אותנו בפנייה חדה שמאלה מרחוב מרכזי שהכרנו היטב, אל לבירינט הרובע היהודי הישן. סמטאות צרות, בתים מתפוררים, בדיוק כמו האיורים השחורים-לבנים שמופיעים בספרי הלימוד. היה קר. מעונן וקר ומנוזל, שנינו עדיין לא החלמנו משפעת עיקשת, משתמשים בלית ברירה בנייר הטואלט המקומי והגס, בעובי של קרטון ביצוע, שליטש את הריריות הפגועות שלנו עד דק.

הלכנו מהר, מנסים להתחמם. הנה, שלט בעברית! יופי, חנה. מסעדת חנה, ארוחת ערב חגיגית כשרה!! הכריזו אותיות פרנקריל שחורות. נכנסנו לבית האבן הישן, צועדים בעקבות הריח למטבח הגדודי. הנשים עטורות השביסים הלבנים לשו הררי בצק, נראות בדיוק כמו אחיותיהן מרצועת הבורשט החסידית של בני-ברק או קוני-איילנד. השביסאית הבכירה ניסתה לשדל אותנו באידיש-הונגרית קולחת לשלם מראש תמורת ארוחת החג, שתיערך בעוד 10 שעות, ארוחה כשרה למהדרין סביב שולחנות נפרדים לגברים ולנשים. סירבנו בנימוס וחזרנו אל סמטאות הרובע.

בינתיים התפתל מול מסעדת חנה תור קטן ושקט של חמישה גברים מזוקנים, שהמתינו לחלות טריות. היה קר. קרני השמש לא הגיעו אל הלבירינט הזה. עצמתי עיניים פנימיות, החיצוניות נצמדו ללונלי פלאנט, משתדלת לראות את אבא שלי בן השש-עשרה מסתובב בסמטה הזאת, חולם על ריח של חלות טריות, הוזה על התפילה בבית-הכנסת ומתגעגע להוריו שנשארו 'שם'. לאחים שלו, לאחיות. שבעה אחים ואחיות. משבעה יצא רק אחד, חשבתי, אבל פשוט לא הצלחתי. לא הצלחתי לדמיין אותו כנער. נער עם קרחת ושיער שיבה?

בסוף הסיבוב הרגלי הארוך עשינו קפנדריה, כמו שאבא שלי אוהב להגיד, מופתעים לגלות שבית-הכנסת הגדול של בודפשט נמצא בטווח של תחנת חשמלית אחת מדירתנו מכיוון מזרח, סמוך לכיכר הומה ומרכזית. מסלול עוקף-גטו.
"אז מה, אנחנו חייבים לחזור לתפילה בערב? הרי צילמנו פילם שלם. בואי נראה את התמונות לזקן ונסגור עניין", סיכם בן זוגי בבית-הקפה המוסק, במה שנראה היה כשלב א' של מתקפת נאום המחץ שלו, נאום שאמור היה לשכנע אותי לוותר על התפילה לטובת המסעדה המקסיקנית הסמוכה. הנאום היה רהוט וכלל סעיפי משנה בדבר החילוניות הגאה שלנו, שמתחילה להתמוסס עכשיו בגללי.
"לא חייבים כלום, אבל אני רוצה לחזור לשם בערב. אתה יודע, הבטחתי לו".
וזו הייתה אחת ההבטחות הספורות, שאמנם קיימתי.