מחיקון

 

ישראל 2018. אדישות. אטימות. שיסוע/ים. ה"אני-אני-אני" במרחב הציבורי. מחיקת הזולת.

כל תת-מגזר מוחק הן את מגזרו שלו והן את המגזר המנוגד. כולל אמהות על עגלותיהן.

 

 

ניסיונות מחיקת בני אנוש בלתי מטפוריים בעליל

מתבצעים מדי רגע במדרכותיה, רחובותיה

החפורים ומעברי האין-חצייה

של

תל אביב.

 

ניסיונות איון בני אנוש מתבצעים בנונשלנטיות

כרומית מצמררת באגביותה מאחורי הגאי

הארבע על ארבע,

חד-אופן ודו-אופן ממונעים

בלוויית צופרים, פעמונים או

כך ללא אזהרה,

בפלישה אלימה

למדרכות ולמעברי חצייה

כבלחיצת ENTER

של משחק GTA [1]

 

 

[1] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000879648

עבר בטעם ה"שחר היורד"

נוסטלגיה. כמיהה. כיסופים. מבחינתי מדובר בתעתוע; בנוסטלגיה כוזבת שמאפיינת רבים מהכותבים בקבוצות הפייסבוק ("זיכרונות ילדות תל אביב/ירושלים וג'ו").

 

ממרח ה"שחר העולה" שנמרח על פת הפומפרניקל שאבי קנה בדבקות משום שתיעב את הלחם האחיד, היה דוחה וגרגרי כמשחת נעליים (דווקא את קופסאות הפח המעוגלות שהכילו משחות נעליים, הסנפתי בהנאה בבית הורי). "קפה עלית" והחומוס הסינתטי, היו זוועות קולינריות. החלווה הייתה לבנה ומשמימה והשתדלתי כמיטב יכולתי לחמוק מהשליחויות למכולת של זאב, שהתעלם מנוכחותי והחניף לפולניות האמידות ששרצו שם תדיר. הפלאפל בשוק בצלאל היה חביב, ולא השתווה בטעמיו ל"קוסם" של ימינו ולאחרים. האוטובוסים והבתים לא היו ממוזגים; האופנה הייתה מחרידה ואחידה והפיצות הזכירו בטעמן גומי קרוש.

מן הסתם הכותבים/ות מתגעגעים לילדיות מעצם היותה כזאת. אולי משום שהתחלתי לחוש בנוח בעורי רק מרגע שהגעתי לאוניברסיטה ונפטרתי משלל החבורות והיכנעויות והתיוגים וצקצוקי הלשון והכתיראבליבקיות של ה"שכונה" הישנה, אינני טורחת להביט לאחור. העבר היה שם. ועבר, איכשהו. וטוב שכך.

השחר העולה

לקרזל את מיתוס היופי

השתתפתי היום בפאנל העצמה למתולתלות. כן, העצמה. אם תקראו, תבינו למה –

(הלאה האירוניה; הלאה הצייתנות האוטומטית לדגם החלק/מוחלק/בוהק. מה שמזכיר לי, שהגיע הזמן, מן הסתם, לבטל את המנוי לעיתון הקריא היחיד במדינה הזאת.

הנה הטקסט שקראתי:

 

 

 

לעצב גבות. למרוט אותן. להתפיח  ולהזריק – פרצוף, שפתיים. למרוט שיער גוף, לצבוע את הרעמה וכמובן, להחליק אותה. אלה האידיאלים שהנחילה לנו התרבות המערבית, שלטענת הסופרת והחוקרת האמריקאית נעמי וולף, תורגמו לפרקטיקות שהיא כינתה בשם 'מיתוס היופי' (ספרה מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים –  ראה אור בארה"ב ב-1991). .ציוויים חברתיים שמועברים לנשים באמצעות 'סוכני תרבות' – תעשיית האופנה, עורכי עיתוני הנשים, האופנה והיומונים, כמו גם  רופאים; פלסטיקאים ואחרים.

  מן הסתם, בגיל 11 לא הייתי מודעת למיתוסים ולציווים חברתיים. לעומת זאת, הייתי מודעת עד כאב לעובדה ש'מלכת הכיתה', בורכה בשיער בלונדיני דק-דק, חלק-חלק וכפי שציינה אמי האוהבת – דליל-דליל. סמיכות ועובי לא נחשבו ליתרון.  תיעבתי את השיער המתולתל והנפוח שלי ובגיל 14 הצלחתי לשכנע את אמי להרשות לי לבצע החלקה. בעידן ההוא לא היו יפניות וברזילאיות. ההחלקה הדיפה ריח של ביצים סרוחות ושבוע לאחריה נאסר עלי לחפוף. בחמש או בשש השנים הבאות, המשכתי לנסות למשטר את שיערי באמצעים ביתיים פשוטים. לואו-טק בסיסי, שפעל.  שנים רבות הסתובבתי בשיער ארוך, עד אמצע הגב, שנראה מעולה. רק שאני לא הבנתי את זה. בין היתר, בגלל הספרים. ה"מעצב" היהיר שבשלהי שנות ה-80 גזר לי דירוג א-לה ריטה הזמרת בהופעתה הראשונה, מה שהותיר חצי מהשיער מתנופף כבלורית בן גוריונית, שאיבדה את התלתול הטבעי שלה.

 

—-2————–

והיו אחרים, שנבחו עלי – "השיער שלך שרוף!" וקצצו עשרות ס"מ ללא רשות. בטח שרוף. סבלתי מפוסט טראומה, ולכן הדרתי את רגליי ממספרות. בשש השנים האחרונות, גיליתי את עולם ההחלקות. החלקת קרטין (שהתפיידה לה בתוך פחות מ-3 חודשים), יפנית מעורבת על האש (בגלל ההבהרות והצבע לא ניתן היה לבצע יפנית כהלכתה), שבעקבותיה לקיתי בהתקף האסתמה הראשון והאחרון בחיי ושיא השיאים – הפוני. מודה ומתוודה. הפוני החלק היה מ-ה-מ-ם. והספר הלפני אחרון שפקדתי, שכנע אותי במתק שפתיים להחליק ר ק את הפוני. וכך היה. הסתובבתי עם פוני חלק ושרוף בקצוות, שהוחלק ביד תקיפה מדי 3 או 4 חודשים –  שלמזלי גדל מהר. בין לבין, נשים יקרות, עשיתי ראסטות. ופרמתי. ועשיתי שוב.  והשיער שלי, שהיה בעבר הרבה יותר מלא ועמיד, לא בגד. רק בספטמבר 2017 התודעתי באיחור אופנתי לאתר 'מתולתלות'. קראתי את הפוסטים בשקיקה והחלטתי, כמו כל קורבן, להתחיל לעמוד על שלי. להפסיק את ההתעללות, שהופנמה במשך עשרות שנים. סבב הראסטות מס' 3 – שהפעם כלל  'רק' 12 ראסטות עם תוספות באחורי הקדקוד – תם.  ראסטות טבעיות, אגב, הן יופי של דבר ואינן שונות מהותית מתלתלים, אבל קצרה היריעה ולכן לא ארחיב J. מכל מקום, הראסטות עם תוספות השיער נפרמו, ואני התחלתי לשקם. למדתי לסרק את השיער באצבעות, להשתמש בחומרים נטולי מלחים ורעלנים ובעיקר, להפסיק להתבייש. בנפח, בתלתול, בנראות שלו. וברוח קבוצות הגמילה למיניהן, אני מכריזה בזאת: "קוראים לי רונית. נגמלתי מאביוז עצמי בשיער לפני 6 חודשים, ואני מתכוונת להתמיד".

 

 

דוריאן צ'רצ'יל?

 

 

אמש השתדלתי למוסס התקף של תיעוב עצמי.  אי-השלמה עם גזרת השנים שחולפות, חלפו לא רע אבל ח-ל-פ-ו מחד, ותהייה האם איאלץ להזריק ביום מן הימים רעלנים מאידך (וכבר נשאבתי היישר לפתיל אסוציאטיבי,  עבודת הד"ר שאילצה אותי להרבות במחד גיסא ואידך שמיסא למיניהם, להדביר אסוציאציות וללעוס עבור [(בעבור!)] קוראיי הנבונים שוב ושוב כל תת-פרק, כנהוג בכתיבה מדעית)  – איננה בהכרח נרקיסיות. ואם להיתלות באילן רם, שלשום צפיתי בעונה השנייה של  הסדרה הבריטית המשובחת, "הכתר",  (The Crown)  . וינסטון צ'רצ'יל בן ה-80 מחליט להרפות סוף כל סוף ממוסרות השלטון וניאות להיפגש בחמיצות מה עם צייר חצר חדש, שאמור להנפיק תמונת דיוקן מרשימה שלו. לאחר שהמלאכה הושלמה, צ'רצ'יל מעלה את התמונה באש ומתפוצץ על הצייר. הדמות המגובננת, הישישה, השרועה בכורסתה, אינה עולה בקנה אחד עם הדימוי העצמי שלו.

פאנץ' ליין? אלמנטרי, ווטסון.

מומלץ לצפות בסדרה המרהיבה הזאת, "הכתר". בעיקר אם גם אתם מנויים של נטפליקס והתנתקתם מהכבלים.

 

 

 

רעלים

 

סודות רעילים כעלי
רוֹשׁ מנוצים, קֻבַּעַת
כּוֹס
הַתַּרְעֵלָה כמוה
כהסתר – הסתר
פנים
א-רליגיוזי בעליל,
שעלול להפוך
לשואה הפרטית
של הנוצר.

אקוריון

 

קשה להתעלם מהאקוריון הגדול – שימוש נדיר למילה אקווריום – שניצב סמוך לקיר שמול הכניסה. דגים גדולים שאין לי מושג כיצד הם קרויים משייטים להם בשמחה; שחורי סנפיר וזהובים ומפוספסים ושלל צמחי מים. עליצות מופגנת של דו-חיים שאינה עולה בקנה אחד עם האפתיה הכללית ששורה סביבם.
הדו-חיים המרהיבים שקופים מבחינת ה"דיירים".
"שווסטער פואד", כפי שאני קוראת לו בחיבה, סיפר ששלשום, צפה ב-ט' חולפת באדישות על פני האקוריון ונתקעת מול הקיר. היא עמדה כך במשך עשר דקות תמימות, בגבה לדגים, בוהה נכחה בקיר שהיה פעם לבן.

 

"חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה" –

הפתיל האסוציאטיבי שלהלן החל כך: משורר ועורך שירה הכריז על תחרות שירה שנועדה לכותבים אלמוניים, שעניינה "אלוהים". תוך כדי כך, חל יום השנה למות אבי. באוקטובר 2017 מלאו שבע שנים וחודשיים למותו. אינני כותבת אלמונית, כמובן.

והנה הפתיל. אם תרצו, 'הנה' 2017.

 

 

"חסרת אלוהים, רחמים עצמיים, חסד וחנינה"

(כך הגדיר את הדוברת בשיריי בחוברת 'הנה 6', המשורר זך, בשנת 1995).  האמונה באל התפחמה במשרפות של אושוויץ, לשם שוגרו סבתי וסבי ודודיי ו דודותיי

שמעולם לא פגשתי.

אל הנקמות שאינו שלי אֻכַּל  בשתיקותיו של אבי, שגם הוא נקבר בינתיים.

האין-אמונה נקברה סופית במהלך השבעה, כשהתוודעתי לשחקניה של תעשיות המוות בע"מ.

לחרדי הסטריאוטיפי שדיווש על אופניו במהירות בין הקברים, שהציע בפסיב-אגרסיב  להתפלל לעילוי נשמת המנוח – כשהוא והבא אחריו והבא-הבא אחריו –   נהדפו.

ולאחר שכולם סולקו אמרתי סוף כל סוף קדיש יתומה על קברו של אבא.

כי  למרות ההאודים המפוחמים הוא, אבא, התקשה לנטוש לחלוטין את תלמודו.

ולאחר שכולם סולקו אמרתי קדיש יתומה, למרות שהרב שערך את הלוויה, סירב לאפשר לי לעשות כן.