לנמנעים מפייסבוק. מעלה גם לכאן:לֵיל הַסֵּדֶר האחרון בְּחַיָּיו
צַדֶּקֶת הַחֲתוּלִים
השיר פורסם הבוקר באתר "ליריקה"/
כְּשֶׁסָּבָתִי, צַדֶּקֶת הַחֲתוּלִים –
מֵתָה
בְּרָמַת גַּן בִּשְׁנוֹת
הַשְּׁמוֹנִים לְאַחַר
שֶׁלֹּא טָרְחוּ
לְהַחְיוֹתָהּ
כְּהִלְכָתָהּ בְּטִפּוּל
נִמְרָץ־תֵּל־הַשּׁוֹמֵר
וּלְבַסּוֹף נִקְבְּרָה
בְּחוֹלוֹן, אַחֶיהָ
הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתָר
דּוֹס
אֲבָל בַּסְּבִיבָה
טָעַן בְּלַהַט לִמְרַאֲשׁוֹת
קִבְרָהּ הַתָּחוּחַ: "הַמִּתְנַחֲלִים
הֵם הַחֲלוּצִים הַחֲדָשִׁים" –
וַאֲנִי הִתְפַּלַּצְתִּי וְהִתְחַלְתִּי
לְהָשִׁיב נֶאֱלֶצֶת
לִסְתֹּם מִפְּאַת
בְּכִי הַתַּמְרוּרִים שֶׁל אִמִּי
וְלֹא מֵחֲמַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל
הַהוּמָנִיסְט הַדָּגוּל,
גַּאֲוַת הַמִּשְׁפָּחָה, בַּעַל
תֹּאַר ד"ר מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת
הַיְדֶלְבֶּרְג הַמַעֲטִירָה אֵי־
שָׁם בֵּין
שְׁתֵּי
מִלְחֲמוֹת
הָעוֹלָם.
** קישור לאתר: עורכות: ענת קוריאל ואני. https://lyrica.org.il/blog/?p=2320#comment-907897
• תַּת הַכָּרָה (לא-לא-לא) נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
תַּת הַכָּרָה (לא-לא-לא) נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
(מתוך נובלה בכתובים)
ובשנה ההיא, 2004, הכול נפתח פתאום, תַּת הַכָּרָה נפתחת כמו –
לא
כמו
מניפה –
ממש לא – כמו מציאות חדשה, בוהקת בנכונותה, שמש העמים החדשה, חרף האטריבוטים הלעוסים ההם: העצמה ותיאורית עמדת הנשים ופמיניזמים ברבים, אף פעם לא ביחיד. השם תשמור, לא ביחיד. רק ביחידה. דא-דא, יחידה, יחידה מולקולה אחת ועוד אחת, ומעגלים, וחביקה, ופסיכולוגית, שהצטווינו להקריב למענה יום תמים מחופשת הסמסטר, והחביקה הגלובאלית הזאת, חביקת המגדרים והאופנויות השונות זו מזו, הו-הו, כה שונות, אבל רק לכאורה.
רק לכאורה.
את הבוצ'יות שמצאו את ביתן החדש – משום מה, במחזור שלי לא היו פאמיות – קיבלו בברכה. לעומת זאת בגבר היחיד שהתעקש לדבר בלשון נקבה, התעמרו ועוד איך. בעיקר המקרבנת הראשית, הכוהנת העילאית בעיני עצמה, שנכנה אותה "ההיא".
"ההיא" תיעבה אותה מסיבות השמורות עמה ועקצה אותו בנימה המתיילדת, המתעתעת שלה, המתקתקה-ילדית והדוחה, טווה סביבו/ה קורי חמאת בוטנים ומועכת. ומועכת. המקרבנת וחברותיה בהחלט חבקו אל חיקן האמהי ערביות ודוסיות ובוצ'יות ודחו מעליהן רחמים שסירבו להרות וללדת, למרות שלו נשאלו היו מכחישות.
אי-ילודה הייתה הפיל הקווירי הכי גדול והמושתק באולמות הגדולים ובחדרי ההרצאות הבינוניים וגם בחדר הסמינרים הקטן. "את הקווירית האמיתית כאן", אמרה פעם זה שהתעקש לדבר בלשון נקבה.
אינני יורקת לבאר וגו'. האלה תשמור. אבל כיום אני מסוגלת להתענג על התיאורים האירוניים של הסופר הבריטי הווארד ג'ייקובסון, "לחנך את הנרי" (הוצאת סאגה,2004 , תרגום: שרון קרמנר, עריכה: רונית ליברמנש ). הציטוט המצולם שבעמוד 179 מתבקש, משום שג'ייקובסון ניחן בחוש הומור יוצא דופן והוא נהנה לשחוט פרות קדושות באופן שאז, בשנת 2004, קומם אותי. אבל דברים שרואים מכאן, לאחר שדופלמתי כהלכה ואני נושאת בתואר ד"ר לפילוסופיה/מגדר, אין רואים משם. מהשלב המיוזע של כתיבת טיוטות וניסיונות לשאת חן.
ג'ייקובסון מתאר ברשעות זדונית את דמותה של מונה חארטום, ראש החוג לספרות בקולג' הנידח, שם תקוע הנרי לנצח בחדרו המרתפי משום שהוא מתנגד לקריאות פמיניסטיות בספרות קלאסית כמו גם לבארת' ולסמיוטיקה. הו, הנרי, שערג ל"הנרי'ם" הישנים.
הנה הציטוט ובאשר לקורותיי המגדריים – המשך יבוא.
רונית ליברמנש פועלת מילולית
Book
בית נרקיסים (קמלים)
בית נרקיסים, "דיור מוגן" –
השיר התפרסם באתר ליריקה, https://lyrica.org.il/blog/?p=2279
"קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ לֶאֱכֹל",
רוֹעֵם יֶבְגֶנִי הַמַּצִּיל בְּשֶׁבַע שְׁלוֹשִׁים
וְאַחַת לִפְנוֹת בֹּקֶר, פּוֹעֵר לִרְוָחָה אֶת
מִכְסֵי שְׁנֵי מְכָלֵי הַפְּלַסְטִיק הַגְּדוּשִׁים
שֶׁמֻּצָּבִים עַל שֻׁלְחַן הַפוּרְנִיר מוּל
הַבְּרֵכָה וְנוֹעֵץ מַזְלֵג מִפְּלַסְטִיק
בְּזַנְבוֹתֵיהֶם הַקְּרוּשִׁים שֶׁל
הַשְּׁפְּרוֹטִים. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁגֶּנְיָה צָפָה
לְרֹחַב הַבְּרֵכָה בִּשְׂחִיַּת חָזֶה עַקְמוּמִית
וּמְנִידָה בְּרֹאשָׁהּ תַּחַת כִּפַּת הַגּוּמִי הָאֲדֻמָּה,
הַדְּהוּיָה, יֶבְגֶנִי מֵסֵב מַבָּט תָּכֹל וּמַכְרִיז:
"קָאשָׁה זֶה בָּרִיא!
רוֹצָה?"
תורה שבעל פה
לרגל התפטרותי הסופית והאחרונה בהחלט לגלגול חיים זה מעבודתי כאחראית על חד"כ בדיור המוגן. השיר נכתב לפני שש שנים וכללתי אותו בספרי, "התפוררות קוהרנטית" (פרדס, 2015).
תורה שבעל פה
מִשְׂרָתִי הַחֶלְקִית-לְשֶׁעָבַר אֵינָהּ
אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה:
מַחֲנֵה מַיְדָאנֶק חוֹרֵג מִכְּלַל אָלֶגוֹרְיָה
שְׁרִירוּתִית
בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹסֵף ג', 87, גּוֹרֵר לָרִאשׁוֹנָה אֶת גּוּפוֹ
הַשָּׁלוּד אֶל חֲדַר הַכֹּשֶׁר וּמְצַיֵּן בְּנִימָה יוֹבְשָׁנִית:
"הָיָה לִי סַרְטָן פֹּה וּפֹה, אֲבָל כָּעֵת
אֲנִי בְּסֵדֶר.
יִהְיֶה
בְּסֵדֶר.
אֵין בְּרֵרָה, נָכוֹן?"
שיפוצים-שיפוצים
"הדרך האחרת"
קוראת סוף כל סוף את ה
ספר "הדרך האחרת" (מרים עקביא, 1992) שמגולל את סיפורם של חבורת צעירים פולנים-יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. סיפור תלאות והרפתקאות על נערים ונערות שבחרו בדרך ההתנגדות. באמצעות תעודות מזויפות נמלטו ממרכזי הערים ומהגטאות שנכבשו על ידי הנאצים, ועשו את דרכם לישראל. עמם נמנה אבי ז"ל, יעקב ליברמנש, שנפטר ב-2010. בחייו, הסתפקתי ברפרוף שטחי בקורותיו, כפי שתועדו בספר זה ובאחרים. ועל כך אני מצרה כיום. אבא היקר. הלוואי שהיית מוריש לי ולו קמצוץ מהאופטימיות הנחושה שאפיינה אותך.
נ.ב. "קיצ'יוש", קטן, היה כינוי החיבה שלו בקרב בני החבורה.
פרו ורבו
שיר חדש – פורסם ב"ליריקה"
פרו ורבו / רונית ליברמנש
נְחִילֵי עֲגָלוֹת
(עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים)
נְחוּשׁוֹת
גּוֹדְשׁוֹת אֶת מִדְרְכוֹת
וּשְׁבִילֵי הָאוֹפַנַּיִם שֶׁל
הַצָּפוֹן
הַיָּשָׁן
בְּהָעִידָן בְּעִקָּר עַל
הַפְנָמַת
הַצַּו הַקָּטֶגוֹרִי
הַיִּשְׂרְאֵלִי
הָעֶלְיוֹן
שֶׁל קִדּוּשׁ
הַיְלוּדָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
ניווט בפוסטים
מזל טוב
זה לא כל כך נעים ואפילו מצמרר ומקומם. אותי.
זה לא כל כ
ך נעים לראות הוצאת ספרים שנסגרת בחטף. נעים עוד פחות לשמוע שספרים רבים – מן הסתם כולל שני ספריי – הושלכו בערמה מגובבת אי שם בדרום תל אביב.
לטובת מי שאינם מעורים ו/או צעירים ממני בעשור-שניים; באמצע שנות התשעים הוצאת "גוונים", שהקימה מריצה רוסמן, היתה הוצאת ספרים איכותית. ב-1995 הוציא נתן זך את קונטרס השירים שלי, 'הנה'. שנתיים לאחר מכן חיפשתי אכסניה לסיפוריי הקצרים. מריצה קידמה את פניי באהבה (ולא העלתה על דעתה להתנות את פרסום הספר בתשלום כלשהו). וכך ראו אור בהוצאת גוונים שניים מספריי, קובץ הסיפורים "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן", וספר השירים "נערת גומי לעוסה".
שרוסמן הפכה להיות חדלת פרעון ולכן נאלצה לסגור בחטף. מי שמעוניין מוזמן לעיין בהסבריו.
בחרתי לפרסם כאן את "שכנים", מתוך "נערת גומי לעוסה:
פּוֹעֶלֶת מילוּלִית 