קורות-חיים

 

 

טוב אז מה את עושה/

מה את עושה חוץ מִבְּהִיָיה/

קריאה/כתיבה/ שחיה/

מה את עושה לפרנסה?/

שאלה בתקיפות הרכלנית הזקנה/

בַּבְּרֵכה. אז התזתי לעברה את כל הקורות/

בין ההחמצות:/

כתבתי ערכתי שכתבתי, וגרסתי את עצמי לגֵרָה/

מדריכת ספורט/ דיילת/ דוגמנית מחליפה/

עט להשכיר לכל המרבה במחיר/

כתבות פרסומיות/ מערכתיות/

וחוצמזה אספתי כמה תעודות/

ועכשיו אני מרצה את שארית גזר-הדין/

ובוהה בחיים/

 

שיפוצים

הקיץ שעבר היה שחוק כמו צמיגים ישנים של אופני הרים חבוטים, שמישהו שכח זמן רב מדי בשמש. ונציה, לונדון, פריז, האַנדים, בהמאס, קוֹס, איקרוס, יוון, טורקיז, אבני טורקיז מדהאב, עיניי טורקיז סקנדינביות משומשות, מפוחלצות, נונצ'אקו, קלוד ואן-דם, דאאם חאאם, דאאם חאאם, מאפרת נירוסטה פרחונית מרומניה, ציפיות רקומות ממלון באנטליה, הכול הלך, הכול טס דרכה, האוויר היה כבד משמות, חגורת הבטון שלו קורסת, לא תומכת בקירותיהם של השמות שפעם ריחפו איתה בקלילות של בועות סבון מסטוליות.

   עכשיו הקנאה שלה חדרה לתוכם, מחוררת את המילוי העדין שלהם, מדרדרת אותם למטה, במורד שמונים המדרגות, והם נעשו כבדים כמו שק המלט שקבלן השיפוצים שבח חפיף השאיר בחדר המדרגות, מול הדלת שלה, קודח לה את החלומות בשבע בבוקר כל יולי-אוגוסט, מלקק את הדירה המתעצבת מעבר לקיר המשותף, שולח את הפועלים שלו לדפוק לה על הדלת בין שבע לתשע לפנות בוקר,

  

 'תביאי מפתח לגג, בובה, איפה בעלך, מותק', עד שנמאס לה והיא פתחה, מעמידה פני ישנה, מפריחה שממות סלעים חיכיים וגרוניים לחלל החדר החנוק, מלבישה אותם שַלְמות שליכט ובְּלֶק אנד דאקאר, טיח ובטון, דיסלדורף, חירבת חיזעה ושני נאצים גמדים מבוואריה עילית, שנשמרו קפואים במשך חמישים ומשהו שנים במקררים הסודיים של התאגיד מעמק הסיליקון, עד שבוקר אחד יצאו הגמדים מתוך משחק אסטרטגיה חדש שהותקן בדיסק הקשיח שלה, מתעקשים להישאר אצלה, וכשטלפנה להתלונן, נאמר לה שהיצרן פשט את הרגל ודילג על השנייה עד גוואדאלחרה.

   לאחר שהביסה אותם במשחק וולפנשטיין מיזערה אותם, איפסנה את השאריות בתבנית הקרח בפריזר, מזגה את החומר ההיולי לתמיסת קולה פושרת והגישה אותה בחיוך עקום לפועלים של חפיף, שהתעקמו והתאדו משם מיד.

http://www.portan.co.il/oldies4ever/index2.asp

טריפ אירובי. געגועים

 

 

 

בָּקַאנטרי-קלאב הישן סגרתי

חשבון עם הפְּלִיֶה-רֶלֶבֶה של ילדותי

הגמלונית. עכשיו גם אני

האגו-מאניה של כושי ניו-יורקי

ענק, מעכס עם רדיו-טייפ

זועק, אונס אוזניים של רובע

עירוני שלם.

 

 

 

 

 

 

 

טְרִיפ אירובי. עוד געגועים

 

 

הַכֹּח של הפעלת נתינים בהנפת יד

קִצבית, מדונה מתעללת

בחן מוּרמת

מֵעַם דרגש עץ ישן שלושים

פָּרודיות אירוביות מנסות

להתחבר למקצבי טכנו

מְסונתָזים שגנבתי

מִבּוֹב, רקדן מולטי מחונן,

מתוסכל, חובב איברים מקומיים. הרשעוּת

שלו מציפה עכשיו את הקאנטרי-קלאב מדושן

הנשים האיטיות מדי, יַרְכֵי

הליקרה שלהן כבדות מעודף לֵידות חורקות

בציפייה נוטפת לצעד

הבא משתדלות

כל כך

להמריא

אִתִּי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אסטה לָה ויסטָה

   הבוקר תקפו אותי מין געגועים משונים, מְאַכְּלים, לקפה ויסטה; אינטרנט-קפה-משרד נסיעות, שגילינו לפני שלוש שנים בדאון-טאון של בודפשט.

   ביקרנו שם לאחרונה לפני שלוש שנים. בודפשט צורפה לרשימת המועדפים בדפדפן הנסיעות המשפחתי שלנו, בעיקר מפני שיש בה משהו אותנטי, נטול ימרות. בודפשט היא עיר של ניגודים. מבנים היסטוריים מדהימים לצד חורים פעורים בחזית הבניינים שבמרכז העיר, שמן הסתם לא יטוייחו לעולם, מזכרת מקליעי התותחים הסובייטיים, שטיווחו את גשרי הדנובה בהתקוממות של 1956.

  בודפשט לא ניחנה ביופי המכשף, הקודר והמוזהב של פראג. לטעמי היא הרבה יותר  אותנטית מפראג, שהפכה לאושו המזרח אירופית, ולמקום העלייה לרגל החביב על להקות אמריקאים צעירים, שחולמים להפוך להמינגווי הבא, ובינתיים מקיאים את הגיגיהם במרתפי-בירות עם שמת מופרכים כמו ג'וז באר או פאבים עם תודעת שירות מימי הקומסומול, ומלצריות עייפות שמתעבות את עבודתן ואת חליפת המדים שהן נאלצות לענוד – חולצות איכרות לבנות וחצאיות תפוחות.

    בהשוואה לפראג, בודפשט נטולת ימרות. הסחורה שלה גלוייה וניתנת למישוש. הכל מוחצן וברור, החל בקוביות הגולש הצבאי למראה, שמוגש בכל הטיסות של חברת התעופה הלאומית מאלב, וכלה בתערובת המדליקה של נשים יפהפיות לצד גברים בטרנינגים מסמורטטים סטייל שנות החמישים, כולל אספדרילים מצ'וקמקים.

   תיירים חדי עין יאתרו בנקל את שרידי הג'יפה הקומוניסטית ואת העזובה במבנים הציבוריים, בפרט בתחנות הרכבת. אחת מן התחנות המפוארות במרכז פֶּשט, מתנאה בקיר זכוכית חיצוני ומרשים, אבל החלל הפנימי מזכיר סצנה מתוך 'רכבות נשמרות היטב' של מילוש פורמן. קבצנים ושיכורים, חביות חלודות וריקות על תקן של מאפרות, ושילוט בהונגרית בלבד.

   נסחפתי קצת? הכול באשמת הלחוּת ההולכת וגוברת. ויסטה קפה הוא בראש ובראשונה קפה אינטרנט מצוין, שמגיש אייריש קופי משובח עם טונות של קצפת וכמויות נדיבות של בושמילס. המקום הוא הכלאה של בית קפה, מסעדה ומרכז מידע לתיירים, ועלות הגלישה פשוט מגוחכת במושגים ישראליים: פחות מעשרה שקלים לשישים דקות.

    לקינוח, אפשר ליהנות מהנוף (ויסטה או לא ויסטה) האנושי; היצע מגוון של עלמים מדייארים (לא משופמים) ויפי תואר, דוברי אנגלית משובחת. אז עד הפעם הבאה: אסטה לה ויסטה, קפה ויסטה. והנה הלינק: http://www.vista.hu/en/cafe/

גֶ'זָמין

גֶ'זָמין

 

 

היה הייתה ילדה קטנה ולא יפה. לילדה היו שתי אחיות צעירות ושם קטן וסתמי. יום אחד, לפני שנתיים, בראה הילדה את שמה. ויהי חורף ויהי שלג, וייקרא שמה באָיוֹוָה: גֶ'זָמין. את מוכנה לברוא אותי מחדש? שאלה הילדה שגדלה לפני חצי שנה. את מוכנה לעשות אותי יפה? בבקשה?

 לא. בואי נתחיל מההתחלה:

היה הייתה פעם ילדה קטנה ולא יפה. לילדה היה אבא, שהילדה קראה לו בלב 2; מפני שהוא היה הבועל מספר 2 של אמא שלה. והיו לה גם אחות- למחצה גדולה ושתיים קטנות. הילדה הבכורה-קטנה עם השם המחוק היא תולדה של שני אסונות-מהלכים, שנפגשו והשריצו שלושה ילדים. אבל כעת הכל נסחף, טואטא. הרוחות של סנטה אנה מחקו את כול השמות. רק הצלקות עדיין בוערות.

 

תושבי החוף המזרחי, בטוחים שאלוהים ברא את ניו-מקסיקו במשיחה ענקית אחת של צבעי גואש בחום ובצהוב-דיכאון ובכתום-עילפון — וברא את "ארץ הצמחים המתים". כל הצָלַמים של הטיים והלייף והכרומונים העשירים, מגיעים לכאן מהחוף המזרחי ודופקים שוֹטים. אחר-כך הם מוסיפים כל מיני גוונים עכורים ובדיוניים של חום-כמישה וצהוב ריקבון, ואונסים את הנופים לדימוי הכוזב שהשתחל לתודעה שלהם. ואז, כשאני רואה את הברושורים הקיטשיים האלה, שנועדו למשוך לכאן תיירים מקליפורניה, אני מזהה מיד את טביעות הצמצם של הצלמים מהחוף המזרחי.

   כמו עיוורי צבעים, הם לא מסוגלים לראות את הצבעים הפסטליים — ורודים וכתומים וכחולים וסגולים, כמו הולוגרמה ענקית, שקופים לגמרי. אפשר להתבונן דרכם, הם כל כך רכים, מתפוררים בידיים. כשהייתי ילדה אהבתי לעמוד בחוץ, להסתכל סביבי למרחק של מאה מייל ולהשקיף אל ההרים הגבוהים. פעם, לפני עשרת אלפים שנים, היו חלק מההרים האלה הרי-געש אמיתיים. באביב השמיים נמסו פתאום, התרככו להם, והנוף המדברי נעשה חלק ורך, כמו חלום. זו הסיבה שהילידים כינו את המקום הזה "הארץ המכושפת". בקיץ אהבנו לשבת בחוץ, מריחים את האוויר היבש והמתוק. ואחר-כך נעשינו שקטים ורגועים, ושכחנו הכל. פשוט ישבנו לנו יחפים, מתמסטלים מהאוויר המתוק.

 הספרדים, שפעם קראנו להם ספרדים אבל כיום מכנים אותם היספאנים, קוראים לעיר שגדלתי בה 'מָאוֹהָ'-  ארץ המחר, בגלל שהילידים הם תערובת משונה של אינדיאנים וספרדים, והספרדים-היספאנים ידועים בתור כאלה שדוחים למחר דבר שאפשר לעשות היום, ולכן חבל הארץ הזה נקרא ארץ-המחר. אבל גם זה מיתוס מופרך. למעשה, ההיספאנים עובדים קשה. יש להם שני מצבי צבירה: בטלה גמורה או עבודה קשה. הם עובדים בלית ברירה, אבל גם זה לא מדויק. אם לדייק, מדובר בפער תרבותי. בניגוד לנו, ההיספֶּ-רַדים אינם מגדירים את תכלית קיומם באמצעות העבודה. הגישה שלהם הרבה יותר בריאה: הם מתייחסים לעבודה כאל אמצעי לרכישת מוצרי-צריכה בסיסיים. משום מה, חסר להם הגֶן המובנה הזה, תולדה של המורשת האירופית הלבנה, הקלוויניסטית והבפטיסטית. כמה שאני שונאת אותם, את הבפטיסטים, עם השאיפה האדירה והמשונה הזו, שהניעה אותם לבנות אימפריות ולכבוש את החלל והזמן. תכף אגיע אליהם, אל הבפטיסטים.

 

  אני נורא מתגעגעת לשם. לנופים של ניו-מקסיקו ולצמחים המוזרים ולבעלי-החיים. ללטאות ולחתולי הבר הטבעתיים, הרינג-טייל, יצורים מתוקים וחומים, עם טבעות שחורות-לבנות על הזנבות,  ולחזירי- בר, שזה הדבר הכי מצחיק שראיתי בחיים, למרות שהם עלולים להיות די נבזיים, ונחשי הפעמונים הארסיים, והנמלים שנושכות בכל הגוף, ואחר-כך מתגרדים ימים שלמים, ועכבישי הטרנטלה הענקיים.

 בסוף פברואר מתחילות לנשוב הרוחות מסנטה-אנה, ולפעמים הן נושבות עד מאי. הרוח מתחילה לנשוב בלילה, ובעשר בבוקר כבר עולה משב חום-כהה של אבק ולכלוך, שחוסם את שדה הראייה. הרוחות נושבות במהירות של שמונים מייל לשעה, השמיים נעשים חומים לגמרי, והחול חותך את הרגליים כמו נייר זכוכית. וככה נושבת הרוח יומיום, כל היום, עד השקיעה, בעוצמות משתנות, במשך חודשים. אני מתה על האנרגיה החשמלית הזאת שממלאת את האוויר, כמו סַם. אבל רוי שונא את זה. היא מוציאה אותו משלוותו, מערערת אותו. אנחנו חיים כעת במיִדְווסט, בעיירה מחוקה של בפטיסטים וחוואים שלא מדברים עם זרים, כלומר עם כל מי שלא נולד באזור. אנחנו נחשבים לזרים למרות שעברנו לכאן כבר לפני עשרים שנה. אני שונאת את המקום הזה, אבל רוי חייב להישאר בסביבה בגלל המעבדה. אני חולמת לחזור לניו-מקסיקו. מי יודע, אולי זה יקרה בסוף, ואז תוכלי לבוא לבקר ולהישאר כמה זמן שתרצי.

 

* **