לכלבים ולמעשנים – הכניסה אסורה

 
 
      אוטוטו זה קורה. חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, עדיין לא נאכף במלואו. שופטת מחוזית קבעה באחרונה שעל המשטרה לאכוף את החוק. המשטרה מצדה מפנה את המתלוננים למשרד הבריאות, ומשרד הבריאות שולח אותם לעיריה. העיריה, בשלב זה, מתחמקת. במחוזות העבדות, לעומת זאת, נאכף חוק העישון במלוא עוזו. בדרך כלל זה נראה כך: אם הבוס מעשן, החדר שלו, שגדול פי ארבעה לפחות מחדריהם של הפלבאיים יחידי הסגולה שזכו לכוך אישי, חדר עם חלון ונוף, אפוף ענני עשן. הוא מעשן כמה שמתחשק לו בזמן שמתחשק לו. לעומת זאת, הווסלים שלו מסרבים לוותר על זכותם הבסיסית. תתפלאו. גם למעשנים יש זכויות.  זה מסריח, זה לא בריא, אבל הטיעון התקף מגיל גן טרום- חובה, 'הגוף שלי ברשותי', בהחלט תופס גם במקרה הזה. מרבית החברות הגדולות מקצות, ברוב טובן, פינת עישון, אי שם בין המעלית לכניסה למשרדי החברה. המהדרין שותלים מאפרת-על גדולה, רצוי מוזהבת, מין מיצג  סביבתי שדומה כמו שתי טיפות מרלבורו לייט  לעוגה של  אגם בדיזנגוף. עוגה עם הרבה בדלים וריח, מיצג מקסים, ולטעמי הרבה יותר אסתטי.
                 המכורים הכבדים פוקדים את העוגה המעשנת אחת לשעה. מי שרגיל להסניף עם הקפה שלו, לופת את הספל ביד ימין, מצית בשמאלו ובוחן בעניין, בין שלוק לשאיפה, את עמיתיו הנפלטים מן המעליות. בונדינג מגוון, שמפתח יחסי קרבה ורעות עם עמיתים לעבודה, ובעיקר בזבוז זמן משווע.
             המעשנים יודעים שהרבה יותר קל להתרכז עם המקל הבוער ביד. תשאלו רופאים. הם יסבירו לכם. אפרופו רופאים, מנהל מחלקה פנימית באחד מבתי-החולים בתל אביב, הצהיר השבוע שהוא מסרב לקבל מתמחים מעשנים למחלקה שלו.
             'לא הייתי מקבל את פרופ' דני גור להתמחות אצלי', טען. פרופ' גור, נהנתן מושבע ומנתח מחונן, השיב שהוא מכיר המון נשים שמנות ונרגנות, שהעישון היה משפר את תוחלת החיים שלהן. איך? פשוט. העישון מזרז את חילוף החומרים בגוף ופועל נפלא על עצבים דוויים ומרוטים.
              כל מי שביקר אי פעם בארה"ב, יודע שהצתת סיגריה במקום פומבי עלולה לשמש עילה לגירוש מיידי. אבל ישראל, דמוקרטיה לכאורה, מדינה המסרבת בתוקף להפוך  'מדינת כול-אזרחיה' ונוהגת בפועל כמו אחרונת מדינות העולם השלישי, מעדיפה לייבא טרנדים אמריקניים באורח סלקטיבי.
             לטעמי, לפני שמחליטים לאכוף את חוק מניעת העישון בפומבי, מן הראוי להתחשב גם בזכויות המעשנים. חלל  מוגדר או מגודר במקומות עבודה ובמקומות ציבוריים, המצויד במטהרי אוויר, ואי-אכיפת מניעת העישון בבתי קפה. תנו למעשנים לחיות. בישראל יש גורמי סיכון גרועים הרבה יותר, שיהרגו אותנו קודם.

מראָה אָחורית

 

 

  
מוקדש ל-ל', מקור בלתי נדלה של השראה

   חמישה רוקחים זרקו אותה החוצה בנימוס מן ההיכלים הסירופיים הממורקים שלהם. חמישה רוקחים ורוקחת רוסיה אחת סירבו לה בדרגות קיפאון מנומסות והיא רצתה לצעוק,

 

לבעוט במדפי הזכוכית עמוסי     הדסקמולים-אכיניציאות-ליפ גלואוסים בטעם קונדום ותחבושות היגייניות סופגות-חכליליות-עבות או לוותר, פשוט לוותר על כל העניין, לחזור הביתה ודי, אבל המחשבה על קיר המראות עשרה מטר שממתין לה בשקט בבית, כמו פנתר מאולף עטוף  סדיני בד שחורים, הריצה אותה לשישי.

   היא עלתה לקו 90, ירדה בהרצליה, מול הקאנטרי קלאב, זקפה את הגוף הגמיש שלה בתנוחת העץ, מתעלמת מן המבטים ואחר-כך לקחה את המאסף למרכז הרצליה, ובמשך כמה דקות הסתובבה במרכז המסחרי עד שראתה שלט אדום-ירוק. הבחור השחרחר מאחורי הדלפק נראה משועמם. הוא התבונן במרשם שהושיטה לו, פתח מגירה גדולה, ספר חמישים כדורים, ביקש מאה שקל, הדפיס קבלה במחשב, הושיט לה את השקיק וחייך בעווית מתורגלת.
  
   בדרך הביתה שרירי הלסת התפוסים שלה התחילו להשתחרר בהדרגה, וכשפתחה את דלת הרב-בריח הלבנה ונכנסה לדירה המשופצת והריקה מרהיטים, הניחה את שקיק הנייר בצד ואחר-כך ניגשה למראה, מפשילה את הכיסוי השחור שלה לאט לאט, כמו מכנסי ג'ינס של מאהב חדש, זרקה את הבד השחור על הבלטות החדשות והתחילה להתפשט.

   היא לקחה מרקר עמיד במים ומטר שהשָפָּצים שכחו בדירה והתחילה לסמן את העודפים. שלושה סנטמטרים מיותרים בצדה החיצוני של הירך, ארבעה בצדה הפנימי. היא התקשתה לדייק בסימון התחת, אבל לכך נועדו המראות. כעבור רבע שעה של עבודה, חישבה ומצאה אגרוף מלא בשר מיותר במרכז העכוז ועוד שני חצאי אגרופים בצדדים, משהו כמו עשרה מיליליטר שומן מכל צד. כיוון שלא היה לה כלי מדידה מדויק נאלצה להסתפק בסימון קווים שחורים במרקר העמיד,זה יספיק בינתיים, ועברה לסימון קפלוני השומן בבטן, בערך חצי אגרוף.
  

אחר-כך הוציאה מהמגירה במטבח את האזמלים שסחבה מהקליניקה של דֶאדי, מנתח הפה והלסת, העבירה עליהם בעדינות את קצה הציפורן והחזירה למקום. כעת הגיע תורם של הכדורים. "אמפיטאמינים, שלושה ביום, לבליעה עם הארוחות". לא היה לה חשק לקרוא את האותיות הקטנטנות וזה גם לא היה חשוב, היא חגגה עכשיו את התושייה שלה, המיומנות השרדנית שפיתחה, העיון החטוף בספר המרשמים העבה בקליניקה של אבא שלה, וזיוף תחליף משכנע למרשם שהרוקח האנגלי מבריסטול נתן לה פעם, כשנסעה לשם עם משלחת של סטודנטים.
  

חמישה קילו בחודש. ככל שתרזי כך אחבב אותך יותר, אהובתי, הפריחה נשיקת-אוויר שקופה לבבואה הרזה שלה במראה, פלוס קילו מאתיים אהבה על כל מינוס קילוגרם של שומנים, בולעת שניים במכה, מנגבת בזהירות בספוג לח את בתי השחי שלה, שהתחילו להזיע מכל הנסיעות באוטובוסים, בודקת שנשארו מספיק קופסאות טונה במים ופריכיות אורז בארון, מפעילה את המשיבון ושוכבת לישון.

חיים כמעט מתוקים

 

פרק א'

3.

 

עוד מעט ייעלם כדור השמש הכתום ויעלו אורות הניאון אצל השכטרים מדירה שלוש, מנורות ההלוגן והוויטראז' הצבעוניות בדירה שמונה, והנרות הריחניים בדירתה של הרווקה המזדיינת מדירה שש. ורה נועלת את המכונית, משתרכת בכבדות לאורך שביל החצץ הקצר, פותחת את דלת הכניסה וכבר המעלית הגדולה והחורקת מטיסת אותה לקומה 9, קומה אחת מתחת לפנטהאוז. מעל ההמבורגריות מתגורר הסופר ירום פרי שרכש את הפנטהאוז לפני חצי שנה. ירום הוא גבר נמוך, מאפיר וחביב לבריות. את קוטר החיוך הרחב שלו בשבע וחצי בבוקר כשהם חולקים מעלית, מפרשת ורה כאהבת אדם טהורה. הוא נושא את האשפה הביתית בשקית פלסטיק אפורה. ורה לא שמחה לחזור הביתה. לא שמחה ולא עצובה. הרגשות שלה חלודים מחוסר שימוש, כמו מנעד עתיק של זמרת סופרן מזדקנת.

ורה שמחה כשהיא יוצאת מהעיר, נוהגת בסופת הברקים הפתאומית-אך-קבועה של חול המועד פסח אל חורשות הכרמל הקירחות, השרופות. החורשות הדלילות הן יערות הגשם שלה. העלים הירוקים הלחים וטיפות הגשם שמכות על גג הפח משמחים אותה, והיא צורחת ומשמיעה קולות של חיה. היא זאבה. היא תנה. לפעמים היא פילה. איך עושה פיל? היא שואלת את מאי, החברה-הכי-טובה שלה בשנים האחרונות, שיושבת לצדה. ורה מרימה את שתי הידיים, מצמידה יד אחת לאף כמו חדק של פילה. האוטו סוטה בינתיים לקו ההפרדה. אלווירה משמיעה קולות צרודים, נמוכים, ומאי שמשתלטת על ההגה מצילה אותן מהתהפכות.

ורה כמעט מאושרת כשהיא מצליחה לדייק ברישומים שלה. בשבת האחרונה היא נשארה בבית וציירה דיוקן עצמי חייכני. העיניים התכולות שלה הציצו מבעד לקסדת השיער הצהובה, קסדה נוצצת, אוורירית, שאינה מסגירה את שורשי שביל החלב, ככה היא קוראת לשורשים הלבנים שמתעקשים לנבוט מחדש מדי חמישה שבועות.

ורה מתרגשת מיצירות אומנות. יש לה טעם אומנותי מוגדר. היא חונכת כמעט כל פתיחת תערוכה במוזיאון, מסתערת על התורים המתפתלים בכניסה, מחפשת ומוצאת מכרים אקראיים ובדרך כלל מצליחה לעקוף את התור. רישומים מקוריים עולים הרבה כסף, והיא לא יכולה להרשות לעצמה להיות פטרונית האומנויות.

בזמן האחרון ורה אוספת פורטרטים של זקנים וזקנות. לא מזמן רכשה במכירה פומבית תמונות חומות, דהויות, מהסוג שאפשר למצוא באלבומים משפחתיים, מצטרפת בחדווה לאופנה החדשה – רוב בני גילה, תושבי פרוורי השינה החדשים, שגמרו לרהט את הבתים שלהם והציבו את מזרקת השיש האיטלקי בכניסה לדו-משפחתי החדש, בוראים מחדש את האלבומים המשפחתיים שלהם. לרובם אין סבים וסבות, מפני שפרודות השיער שלהם התאיידו בברגן בלזן או באושוויץ. אז הם משבטים חתיכות של זרים גמורים שנולדו מתישהו בתחילת המאה שעברה, זרים וזרות קפוצי שפתיים חגיגיות, שכונסו במיטב בגדיהם לתצלום משפחתי, ועכשיו הם ממוסגרים במסגרות עץ חומות יקרות, עתיקות למראֶה.

לפני שבוע קנתה ורה בהזדמנות שתי קשישות סלובקיות או סלובניות, ורה לא בטוחה במוצאן המדויק, שבוהות אליה בוקר וערב מעל מיטתה. ורה קונה את רהיטי התת-עולם שלה אצל מעצבים ידועים. את התמונות שמפארות את כותלי המשרד היא רוכשת במכירות פומביות או בגלריות. לוורה יש תאווה בלתי נשלטת לקיטש. אוסף מלאכוני גבס זהובי כנפיים מעטר את חדר הילדים שלה, ופלה מאבקת פעמיים בשבוע את בובות פיירו העתיקות. ורה רגשנית. לב החמאה שלה רך. ורה בוכה בסרטים. ורה בוכה בדרמות רומנטיות ובסרטי אסונות, ומאז שאבא שלה נפטר היא יוצאת מהאולם ברגע שהגיבור או הגיבורה מגלים אותות התפגרות פתאומיים כתוצאה מהתנגשות חזיתית או אסון אחר. מסרטי המחלות הטרמינליות והאיידס היא יודעת להיזהר בעצמה.

בסך הכל אני בנאדם טוב, אז למה כולם מנסים לדרוך עלי? היא תוהה, ומאי מסבירה לה שזה בגלל הוויברציות שהיא משדרת. שפת הגוף שלך, היציבה הכפופה, הבגדים המקומטים, תראי איך את נראית ואיך נראות העורכות דין השרלילות עם החצאיות מיני שלהן, שמוציאות ת'עיניים לשופטים.

ורה צוחקת את צחוק הסירנה שלה ומעבירה נושא. ורה ומאי מתראות לעתים תכופות. לפעמים הן קופצות ליומית, לפעמים הן יושבות בבית קפה קרוב לבית של מאי. ורה מספקת שירותי הסעה ובידור. מאי מספקת את העלומים היחסיים והשטחיים שלה ואת שמחת החיים. זה החוזה ביניהן. ורה מכבדת חוזים. ורה אוהבת לפגוש אנשים חדשים, למרות שרובם משעממים אותה כעבור חצי שעה. איך אפשר להשתעמם ממישהו שאת לא מכירה? מאי פוערת שפתיים מתוחמות בשפתון אדום לוהט אביבי חדש. זהו, שאני מוציאה מהם מה שמעניין אותי ואחר כך עוברת הלאה. נקסט! זוכרת את הבחור השחרחר שפגשנו בפאב? החוקר הפרטי?

בטח זוכרת. דיברתם שלוש שעות.
זה כי אני מנומסת. תוך שלושים ושתיים דקות ידעתי עליו הכל: איך העסק שלו עובד, סוגי תיקים ולקוחות. אחר כך דיברנו על אשתו והילדה. פעמיים בשנה הוא יוצא לטיול אופנועים באילת או בחו"ל.  פיצחתי את הגנום שלו. על מה נדבר אם אפגוש אותו הלילה? כולנו דומים, מאי. הקיום הקטן, המשותף שלנו.
מאי מתחילה להתעצבן. ההכללות של ורה מוציאות אותה משלוותה.
איך את יכולה להכניס סופרים, ציירים וחוקרי ביטוח לתבנית אחת?
מה הבעיה? הכל עניין של מינונים. עם המשורר אדבר יומיים, ואחר כך מה? אחר כך באות השתיקות הגדולות והשעמום. אחר כך הוא יספר לי על הטחורים שלו, על הדיכאונות, על ההחמצות. מ-ש-ע-מם. תסמכי עלי, אני יודעת. אני חיה הרבה יותר זמן ממך. בגלל זה אני מחליפה מקומות, עושה חברים חדשים.
מאי נאנחת, הן ממחזרות את השיחות שלהן כבר שבע שנים.

את מפחדת מאינטימיות, ורה, אומרת מאי, ואלווירה מודה באשמה. ורה-אלווירה מחליפה אינטימיות בכרטיסי קידוד אישיים:
שם, גיל, כתובת, עיסוק, אשפוזים קודמים, מצב  משפחתי, דרמות. תחת הערך 'דרמות' מופיעים סיווגי משנה, כמו פרידות ובגידות מכוערות במיוחד, מאבקי ירושה, אישומים פליליים, יצירתיות. הערך יצירתיות בעייתי למדי. ורה קונה כל ספר חדש שיוצא לאור, ומשאילה למאי את רבי המכר שמתארים מבנה נפשי שאינו מוכר לה. קשקוש מפוטפט ומשמים, היא צועקת בטלפון. מה שלא ניתן לכימות, חומרי נפש טעונים מדי, ההארד-קור של הנשמה, החוטים הפריכים והבלתי מדידים, נפסלים לאלתר. ורה היא דטרמיניסטית פסימית. ורה מקבלת את גזר הדין של הגנים שלה, שנצרבו במכוות העיצוב הסביבתי, נלושו ואחר כך נמעכו. השופטות והשופטים בבית המשפט שמבזים אותה בנוכחות הלקוחות שלה, המחזרים שעברו הלאה, לבאה בתור, מסרבים לחצוב את מכרות הרוך הסמויים, בולעים בקלות יתרה את האריזה הגשמית המסורבלת, החנוטה במדי המשרד הייצוגיים. בית הדין הקטיגורי העליון של הרשעות והאיוולת שופט את מדי היום והלילה שלה לחומרה, עיוור לנשמה הסקרנית.

את רומנטית לאללה, מאי אומרת. הרבה יותר רומנטית ממני. 
אני הילדה שגדלה בין זאבים, הילדה הנוהמת, ורה עונה.

ועכשיו ארבעים ושמונה שנות זאבה נוהמת מונעות ממנה את מיומנויות הדיבור הנפשי.
אבל בינתיים יש דברים דחופים יותר משיעורי דיבור נפשי בהקלדה עיוורת. המשרד של אלווירה טעון סיוד דחוף. הצבע הירקרק שבחרה לפני חודשיים עושה לה רע, ומישהו חייב להבהיר את הניסוי הכימי לאיזשהו גוון שפוי של צהוב.

 והמישהו הזה הוא מירצ'ה, פועל רומני שישן במחסן חומרי הניקיון של הסופר. בשעות היום מירצ'ה כפוף על המגב והמטלית, מצייר מעגלי לחות אליפטיים על הרצפה, מסווה בבושם חריף של אקונומיקה את כתמי המיץ והקולה שנשפכו על הבלטות הכהות, מעמיס ופורק את ארגזי הסחורה. לפעמים הוא עוזר בשליחויות לגברות הזקנות, שליחויות נדירות יחסית, מפני שמירצ'ה מפחד להסתובב באור יום, למרות שיש לו אישור עבודה כשר למהדרין. בתשע בערב, כשהמרכז המסחרי נסגר, מירצ'ה נועל את הדלתות החיצוניות והולך לישון במחסן שלו. מוריד את כנפי תריס הרפפות השבור, מדליק את הטלוויזיה הקטנה שהשליכו השכנים ממגדל הדירות הסמוך, ובוהה בשידורי הערוץ הראשון עד שהוא נרדם.

 ורה לא מודעת לחלל שמירצ'ה העטלף תופס בתת-עולם הניאוני המשותף שלהם במרכז המסחרי, חצי קומה מתחת לעסקים של מרסלה הקוסמטיקאית ושימון הספר. פעמיים בשבוע, כשוורה מאבדת את המפתחות לשירותים בקצה המסדרון, היא צועקת מירצ'ה, מפתחות! ומירצ'ה מגיע, אומר בענווה כן גיברת. מירצ'ה יודע להגיד כן-גיברת לא-גיברת תודה בבקשה, כמו בובה ממוכנת. ערב אחד אלון ראה אותו צובע את קירות מחסן המגורים שלו בצבע בז', מניף את הגלגלת בתנועות בטוחות, ואחר כך צובע גם את הספה הדו מושבית המתפרקת שהם זרקו יום קודם ואת כסא העץ הישן. עץ טוב, משיגעס, מה אתם זורקים, צעקה פלה שבדיוק הגיעה לביקור מזדמן על הילדים שלה, שעובדים כל כך קשה בשביל כסף וזורקים אותו על שטויות. מירצ'ה מתבונן באלון בחשש ואלון מניף יד מבטלת. זה בסדר, זה זבל, אתה יכול לקחת.

 באמת למה שלא נחסוך קצת כסף? ורה תוהה בניסיון לרצות את אחיה הבכור. ניקח את מירצ'ה וניתן לו מאתיים שקל. מאתיים שקל בשבילו זה כמו משכורת שנתית בבוקרשט. מירצ'ה מתייצב למחרת, עם הדלי והסמרטוטים והטינר, ממתין בסבלנות עד שוורה תחליט איזה גוון היא רוצה. ורה נמצאת עכשיו בשיאו של אחד ממצבי הרוח שלה. בשבע בערב יתקיים עוד שימוע בלשכת עורכי הדין, שימוע שיסתיים ככל הנראה בנזיפה, והיא רוצה לגמור כבר עם הצביעה האדיוטית הזאת ולגבש את טיעוני ההגנה.

תעשה, תעשה כבר, היא מנופפת בידה, ומירצ'ה, שסיים לערבב את הצבע הצהוב, מקרב את התוצר הצהוב-רעלי. גיברת, כן? גיברת, אוקיי? אוקיי אוקיי, תן לי כבר לעבוד, אתה רואה שאני עסוקה.
מירצ'ה עובד במרץ וכעבור שעתיים בדיוק, זורח החדר בצהוב-אקסטזה. מה הזוועה הזאת, אלוני, בוא תראה, האידיוט הזה, אני רציתי צהוב אפרוח  ותראה מה נהיה! אמרתי לך להשגיח, אבל לך יש תמיד עניינים יותר חשובים. אני מתכוננת לשימוע שלנו, מנסה להוציא אותך מהתסבוכת, יא דגנרט! ורה לוחצת על הברקס בזמן, מחליטה שהיום אסור לריב. היום חייבים לגבש חזית אחידה, האחים המבורגר מול המנוולים. המנוולים מלשכת עורכי הדין ששופטים קולגות, המנוולים שרוצים לראות דם, את הדם השפוך שלה. אז היא צעקה על הקליינט ההוא מבת-ים, אפשר לחשוב, מה קרה? בגלל זה מגישים תלונה בלשכת עורכי הדין?

אז היא לא נתנה לוולדימיר העולה החדש את מלוא הסכום המגיע לו מביטוח לאומי, מה, היא גנבה את הכסף? לא. שיחכה קצת, השד לא ייקח אותו.

 היא, ורה, הוציאה בשבילו אלפיים שקל לחוות דעת מהכיס הפרטי שלה? הוציאה. וזאת התודה שהיא מקבלת. יש לה חובות, נושים. בינתיים היא הפקידה בבנק חלק מהסכום, את השאר התכוונה לתת לו בעוד חודש, חודשיים. אבל המנוולים מלשכת עורכי הדין אין להם לב.
זאת ההנאה שלהם, ורה מסבירה לפלה, ההנאה שלהם להשפיל אותי. מה כואב להם? זהו, שהם אנשים קטנים. פקידים.
אז אל תשלמי לרומני, פוסק אלון. הוא עשה חרא של עבודה.
אולי באמת אתן לו רק מאה שקל, תראה איזה זוועה המשרד נראה עכשיו. כמו הזית סמים של טימותי לירי.

 

 

 

פוליגרף של רגשות

 

     

בגיל עשרים ושמונה מותר לחלום. גם בגיל שלושים ושמונה מותר לקוות למצוא משרה הולמת, בתנאי שהמועמדים בכלל והמועמדות בפרט, נראים צעירים מכפי גילם ומוכנים לעבור סדרות מבדקים אשר בקרוב, כך אני מקווה, יוצאו אל מחוץ לחוק. כוונתי לבדיקה גרפולוגית ולבדיקת פוליגרף, המהוות חלק מתנאי-סף הכרחיים לקבלה לעבודה במגזר הפרטי. מי שמסרב, יכול להמשיך לחלום או לדפוק כרטיס נוכחות בלשכת העבודה הסמוכה למקום מגוריו.

לפני כמה שבועות הוזמנתי לראיון עבודה במשרדה של עורכת שבועון נפוץ. בתחילת השיחה  שאלה הגברת אם אני מוכנה להמשיך בתהליכי המיון.
"מיון? כמו מיון לקורס טייס? את לא חושבת שעברתי את הגיל?" חייכתי בניסיון להרוויח זמן, מודעת היטב לתשובה הלא מתוחכמת.
"אני מתכוונת לבדיקת פוליגרף", השיבה הגברת. "המנהלים שלי חוששים מריגול תעשייתי".
"את רוצה להגיד לי ששלחו אותך לפוליגרף?" תהיתי בקול. "מה השלב הבא, תעודת יושר מהמשטרה כדי לערוך כתבות בחצי משרה?"
"תראי, התפתלה הגברת בכסא המנהלות שלה, לא שלחו אותי לבדיקת פוליגרף. אני עובדת כאן כבר עשרים שנה".
אמרתי לה שאחשוב על זה ואודיע לה, והיא הנהנה. אוקיי, נחזור אלייך. היא לא חזרה אלי, כמובן.
הטרנד הישראלי הזה, בדיקת פוליגרף וריאיון במכון, שעורכת 'פסיכולוגית'  בוגרת תואר ראשון במדעי החברה, השואלת את המועמד באסרטיביות מזויפת מהן חמש התכונות החיוביות והשליליות שלו ואחר-כך משגרת אותו לשחק במשחקי תפקידים שונים ומשונים, לאחר שגמר לצייר עץ, בית ומשפחה וכתב את קורות-חייו בעיפרון על גבי דף חלק, כובש בשנים האחרונות כל חלקה רעה במגזר הפרטי – בעיקר בהייטק, בסטארט-אפ  וביומונים הגדולים.
 מסתבר שהטרנד הזה, מייד-אין-אמריקה, כבר בוטל בארצות הים הרחוקות מטעמי צנעת הפרט.
חבר שעובד בתפקיד בכיר בחברת הייטק אירופית, סיפר לי על תהליכי המיון שעבר. הבחור התבקש להמציא המלצות מן האחראי הישיר שלו במקום עבודתו האחרון, מעמית לעבודה, שכיהן בתפקיד מקביל ומעובד שיה כפוף לו. כך בדקו המעסיקים הפוטנציאליים האם המועמד מסוגל להשתלב בעבודת צוות, ולבדוק תכונות כגון לויאליות, יושר, אסרטיביות וכן הלאה, בלי להפר את חוק הגנת הפרטיות.
לעומת זאת, בדיקה גרפולוגית חושפת בפני המראיין תכונות אישיות שאינן רלוונטיות לתפקיד המוצע. אם, למשל, מעצבת גרפית מוכשרת מעונינת להתקבל לעבודה בכרומון חדש, אולם הנ"ל סובלת מארכנופוביה או מאגורופוביה  או מטופלת, רחמנא ליצלן, בתרופות הרגעה, אין שום סיכוי שתתקבל לעבודה. המעצבת המוכשרת עשויה להמציא פונט חדש ומדהים ולהיות הכי קריאטיבית בעולם, אבל היא תיכשל בבדיקה הגרפולוגית. ואם נוסף על כך היא סובלת מחרדת בחינות ומזיעה במצבי לחץ, בדיקת הפוליגרף שלה לא תהיה חותכת ומהימנה. 
למרבה האירוניה, הפוליגרף מהווה סימפטום צדקני נוסף, הרווח בחברה הישראלית, שהיא חֶברה גזענית ומפלה, המתעלמת מלשון החוק. מעסיקים אינם רשאים לדחות מועמדים שגילם עולה על 30 או  35, אבל הם עושים את זה בכל זאת. הדרך היחידה לעצור אותם מלנבור בסטיות הכמוסות והלא מאוד רלוונטיות לחיי העבודה שלנו, היא ליזום לאלתר הצעת חוק שתאסור חדירה לצנעת הפרט, באמצעות מבחני המיון המיותרים הללו.
הערה נוספת:

ד"ר לפסיכולוגיה, מרצֶה באחת האוניברסיטאות הגדולות, אישר כי מבחני-האישיות הקיימים אינם מכמתים כהלכה מועמדים מסוימים, אשר מבנה האישיות שלהם (בדרך-כלל אנשים שניחנו ביצירתיות יוצאת דופן) חורג מן הסף המקובל, המוגדר כ'קונפורמיות'. כך, למשל, נבחן עלול להיפסל מאחר שהמבחנים הורו כי הוא מתקשה להתמודד כהלכה במצבי לחץ, למרות שהוא עשוי לפרוח בסביבת עבודה אוהדת ותומכת.

מזל טוב

 

אָחות לי קטנה, כַּלָה נגררת/

כפופה מובלת לחוּפתה חנוטה/

בשמלתה הארוכה כלואה בלפיתת/

תאומות זהות בשמלה כחולה, תפוחה. אמה/

הסמוקה מדי חמותה הקולנית /

מדי. שַק הָאִגְרוּף של יַלְדוּתִי נמסר/
עכשיו לאיש/

זָר.

 

גורי-חתולים וגורי-אדם. קורלציה?

בדרך כלל אני לא קוראת ידיעות אחרונות, אבל אתמול הופיע השליח המיוזע של 'כלבו לכלב ולחתול', נושא עמו את שק האוכל היבש המיועד לחתולי החצר, את שק החול הענק שמיועד לפרסי ההדור שלנו ועותק של ידיעות אחרונות. עלעלתי במהירות, ופתאום ראיתי את הכותרת: הם שורפים גם חתולים. בגוף הידיעה סיפרה הכתבת, ליאת משאט-פריזט, על התופעה המחרידה המתחוללת בישראל מדי שנה:
"השלכת בעלי חיים למדורות…. בעמותת לב-לחי שמעו בראשונה על התופעה לפני כ-17 שנה. שמעו, אבל חשבו שמדובר ברעיון מעוות של פסיכופת בודד ומסיבה זו שמרו על הידיעה בסוד, מחשש שפרסומה רק יביא לגידול בתופעה".
מסתבר שילדים קטנים, תלמידי כיתות ג' או ד', נוהגים לכלוא עשרות גורי חתולים בקרטונים ולהשליך אותם אל המדורה. אחותו הגדולה של אחד הילדים, תלמיד כיתה ד' בבית-ספר בפתח תקווה, נתקלה בחברו של אחיה שצעד לכיוון המדורה, ובידיו גור חתולים. והנה החלק המזוויע: "התברר שההתעללות הזו, כמו אחרות, הייתה מתוכננת מראש, תוך חלוקת תפקידים ותכנון קפדני של הפרטים".
אנשי עמותת לב-לחי קוראים להורים לשוחח עם ילדיהם.אנשי 'לב-לחי' קוראים למתנדבים נוספים להצטרף אליהם לסיורי-מניעה בכל רחבי הארץ. ואילו אני טוענת כי ילד בן תשע שאינו מהסס לקפד את חייהם של גורי חתולים או כלבים, יעשה זאת בבגרותו לגורי-אדם בוגרים.

 

לפרטים: לב-לחי, 03-6446777
http://www.geocities.com/itaifrenkel/alevlahay.html

 

כושר

היא:

 

ארבעים בְּרֵכות שוות/

אלפיים מטרים שני קילומטרים/
יום יום סנפירים זרחניים קשיחים/

חובטים מסלול פִּגְיונֵי גומי דרוכים משסעים/
פולשים 'פְרִיז', עכשיו שקט/
נדיר ערוץ הדממה, תנועות חתירה/
קצובות נשיפות ניקוטין הופכות/
מדודות/
מתואמות

 

***

הוא:

                 

מְאֹהָבים בריח זֵעָתָם הַמְמוּזגֶת/

הם מתכנסים לָרִיטוּאָל היומי/

חמושים במגבות וגופיות חושפות/

מעריצים את שריריהם המשתרגים במראות/

מפמפמים משקולות/ דוחקים מוטות בִּגְנִיחוֹת/

מאוננים עצמם לָדַעַת ואחר כך/

חוזרים הביתה לַבּוּבָּה המתנפחת/

שיודעת לְהַעריץ את כל היופי הזה