QUOTATION OF THE DAY

הציטטה היומית מתוך אתר הניו-יורק טיימס.

"I used to spit, but not anymore, since we are paying a lot more attention to ordinary hygiene. You wait and then use a tissue when you have to spit."
LU XIUFENG, 68, on the Chinese effort to stop the spread of SARS

 

 

 

שירה אינטראקטיבית

 

יחסות

ד.ה. לורנס

 

אֲני מְחַבֵּב את תורות הַיַחֲסוּת וְהַקְוַנטִים

מִפְּנֵי שאינני מבין אותן

והן גורמות לי לחוש כְּאִלוּ הָחָלָל

זָע כְּבַרבּוּר שאיננו מסוגל לְהִתְמַקֵם,

מְסָרֵב לָשֶבֶת דֹם וּלְהִשָקֵל,

כְּאִלוּ הָאָטוֹם הוא משהו גַחֲמָנִי

שֶמְשַנֶה את דעתו כל הזמן.

 

 

 

הידיעה הפלילית של היום: ספר טמן מצלמה נסתרת בשירותים של מרפאה גינקולוגית בצפון תל-אביב

שירה אימרגליק מדווחת היום במעריב כי רוני אפרתי, ספר מצפון תל-אביב, טוען שהטמין מצלמה  נסתרת בשירותים של מספרה בצפון תל-אביב ובסניף של קופת-חולים כללית

בעיר, ברחוב ועידת קטוביץ.

ואני שואלת: מדוע המשטרה מבקשת מן הנשים שפקדו בשנים האחרונות את המרפאה

ואת המספרה שבה עבד החשוד, להתקשר למשטרת מרחב ירקון? הרי הקלטות

המרשיעות נתפסו בביתו של החשוד!

אנטי קליימקס

 

מתה להיכנס פנימה, לתוך התמונה.  אובריי בירדסלי היה בסך-הכל בן 21 כשצייר את ה"שיא" שלו. סלומה-שלומית עומדת לנשק את שפתיו של יוחנן המטביל, לופתת בידיה את ראשו הכרות ושניהם מרחפים בענן שחור-לבן של דיו, סביבם חלל לבן, ענן הדיו השחור מפריח מאחוריהם בּוּעות שמחות.

הם לא מושפעים מכוח המשיכה. נחשי השיער של סלומה מזדקרים, שתי קרניים מעוקלות, שטניות. גלימתה מסתירה את גופה הא-מיני. הגולגולת הכרותה עצומת עיניים. הזיה. סירוס-אורגזמה-מוות. ורק חבצלת הביצות פורחת בזרם הדם שניגר מראשו הכרות של יוחנן.

הנייד שלי מצלצל. מתעלמת. פאלוס. סירוס. הווגינה המסרסת בדמותו של רדיד אוורירי שצונח מכתפה של שלומית, גוברת על מַטֶה-הבשר. חבצלות טהורות ופרישות מינית ליוחנן – קרני שיער מזדקרות לשלומית. אחת מן החבצלות זקופה ופורחת. עלי הכותרת של החבצלת שלידה, סגורים.

  הגבר חלש, מסורס. אני מלטפת את הגבעול בתחתית הציור וחושבת כמה חבל שנולדתי בין הזמנים. איך החמצתי את התקופה הפסיכדלית ואת הסמים. גבעול ערוף עַלֵי- כותרת, סמל למותו של יוחנן. שלומית אוחזת בראש הכרות, מקרבת אותו אל פניה, מתבוננת בו בעניין. המיקרוסקופ התוך-עֵיני של שלומית בוחן תאים ממאירים. סדיזם? נקרופיליה? האם היא מתענגת על מותו של אהובה או אבלה עליו?

      בירדסלי מצמיח לה קרניים מעוקלות. קרני שיער, קרני-לילית שחורות. לשלומית אין שדיים. אין לה כּוּס או שיער ערווה או רחם. מינה אינו ברור. גבר-אישה?  הֶרְמָפְרוֹדיט, יצור שהוא גם זכר וגם  נקבה? בנם של הרמס ואפרודיטה, שהזדיין עם נימפה או עם לילית? גבר נשי אישה גברית?

 אני מחייכת ומאבקת את "היומנים" של סילביה פלאת' במהדורה האנגלית, הזמנה מיוחדת. הספר הגיע עם השליח לפני כמה דקות.

'גבריאלה – חנות ספרים יד- שנייה'. גבריאלה זו אני.

גַבְּ-רי-אֵ-לָה, עם דגש בב'. איך שעליתי לישראל, ישר הפכו אותי לגַבִּי, אבל השם שלי זה גבריאלה. התעתוע הטרנסווסטי משעשע אותי. אפשר להגיד עלי המון דברים, אבל אני בהחלט לא הרמפרודיט. סלומה-גבריאלה, קדושה-קדשה או שרמוטה של ערבים, כמו שעמרם קרא לי בשבועיים האחרונים, כשהודעתי לו שאני מתחפפת.  

****

השראה

 

אוגוסט 97
הֶחָתול ואני מתקמרים/
בהדרגה מְעַגְלִים שינויים בְּסִדְרֵי/
הדירה הגבר ואני מסיידים/
זְקִיפי רַמקולים /
חדשים מצדיעים בְּפִנַת הַסָלון שהפך/
לַחֲדַר שֵנָה, מַעֲרֶכֶת תּוּפים שני מחשבים מַדָפים/
מִתְפַּנים קולבים מתמלאים בריחות/
חדשים שִדוֹת מתרוקנות נְיָרות מצהיבים/
מושלכים ספרי זיכרונות נִגְלים, מוּגְלִים, עיניים צהובות/
בּוֹרְקות בִּשְאֵלָה, מְבַיְתוֹת תֵּבוֹת/
קרטון זרות, מרחרחות בחשדנות/
חדשה, זְהִירָה.

Lucky

ספרה של אליס סיבולד, Lucky , הוא אחד הספרים המטלטלים שקראתי בשנים האחרונות. Lucky אינו רומן וידויי-תרפויטי, שעניינו אונס. בראש ובראשונה Lucky הִנָה יצירה מרגשת ושנונה, שלופתת את הקורא בעוצמה החל מן העמוד הראשון.

אליס סיבולד נאנסה ביומה האחרון של שנת הלימודים בקולג', כאשר חצתה את הפארק הציבורי בדרכה לחדרה שבמעונות הסטודנטים. סיבולד הייתה בת תשע עשרה, ובתולה. השעה הייתה שעת חצות. לשעה נודעה משמעות חשובה. כעבור מספר חודשים, כאשר ניצבה מול חבר המושבעים, הם שאלו אותה שוב ושוב מדוע בחורה טובה חוצה פארקים ציבוריים בשעת חצות.

האנס תקף אותה מאחור, חנק אותה, הכה אותה מכות נמרצות, אנס אותה, וגנב את הדולרים הספורים שהיו בארנקה. אליס סיבולד ביקשה מן האנס להרפות ממנה כיוון שהיא בתולה, והוא גיחך והגיב: ! DIE , BITCH
אבל סיבולד לא מתה. היא נשארה בחיים וכפי שציין הקצין התורן בתחנת המשטרה – תחנתה השנייה בליל הבלהות – לאחר שקודם לכן הובאה לבית-החולים, לקבלת טפול רפואי וגביית עדויות שיסייעו לבניית תיק ראיות כנגד האנס, היא פשוט 'בת מזל' כיוון שמספר חודשים קודם לכן, נאנסה ונרצחה נערה צעירה באותה מנהרה עצמה.

סיבולד מגוללת את פרשת האונס בחמשת העמודים הראשונים של הספר, בדיוק מצמרר מהול באירוניה מרה. למחרת ליל האונס מתייצבת אּמהּ הנוירוטית בחדרה שבמעונות, ומסיעה אותה הביתה. סיבולד מתארת בעוקצנות משעשעת כיצד היא, האישה ה'פגומה', מביכה את בני משפחתה שאינם מסוגלים לדבר בנוכחותה על ה'עניין ההוא'. אביה שואל אותה אם מתחשק לה לאכול משהו, והיא עונה: "בטח, הרי במשך 24 שעות לא אכלתי כלום חוץ מזַיִן וקרקר יבש".

האונס הוא קו השבר שחצה את חייה של סיבולד לשניים: לפני ואחרי. אחרי האונס, התנהלה המספרת מבעד לפעמון ברזל אטום. היא מתנתקת לאטה מחברותיה ה'שלמות', הבתולות הטהורות, מתיידדת עם סטודנטית חדשה, ומשתדלת שלא להניח לאנס לשבש את תוכניותיה.

על אף חששותיהם של הוריה היא מחליטה לחזור ללימודי השנה השנייה בתום חופשת הקיץ, בחוג לספרות וכתיבה יוצרת. סיבולד משתתפת בשתי סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררת טס גלהר והסופר טובייאס וולף, (Tess Gallagher and Tobias Wolff (, ובמקביל מנסה לחיות. פשוט לחיות. לצאת עם בחורים ולכתוב שירים, ובעיקר להתמודד עם הדעות הקדומות והבורות האיומה. סיבולד יודעת שחבריה ללימודים מצביעים עליה כעל ה'ההיא שנאנסה בפארק'. היא מודעת לכך שהפכה אייקון.

בזה אחר זה, מסירה סיבולד את מסווי הצביעות וההכחשה שעוטים אמה, אביה, החוקר המנותק הספון בכתביו העתיקים, אחותה הבכורה, חבריה ללימודים, הכומר. והיא עושה את זה בדיוק אזמלי ומטלטל.

הערת אגב: Lucky עדיין לא תורגם לעברית. ניתן להזמין אותו כאן-
http://www.powells.com/cgi-bin/biblio?inkey=1-0316096199-5

הערת אגב 2:

בתוך חודש, אמורים להשאיל לי את ספרה השני של סיבולד
The Lovely Bones .

לכלבים ולמעשנים – הכניסה אסורה

 
 
      אוטוטו זה קורה. חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, עדיין לא נאכף במלואו. שופטת מחוזית קבעה באחרונה שעל המשטרה לאכוף את החוק. המשטרה מצדה מפנה את המתלוננים למשרד הבריאות, ומשרד הבריאות שולח אותם לעיריה. העיריה, בשלב זה, מתחמקת. במחוזות העבדות, לעומת זאת, נאכף חוק העישון במלוא עוזו. בדרך כלל זה נראה כך: אם הבוס מעשן, החדר שלו, שגדול פי ארבעה לפחות מחדריהם של הפלבאיים יחידי הסגולה שזכו לכוך אישי, חדר עם חלון ונוף, אפוף ענני עשן. הוא מעשן כמה שמתחשק לו בזמן שמתחשק לו. לעומת זאת, הווסלים שלו מסרבים לוותר על זכותם הבסיסית. תתפלאו. גם למעשנים יש זכויות.  זה מסריח, זה לא בריא, אבל הטיעון התקף מגיל גן טרום- חובה, 'הגוף שלי ברשותי', בהחלט תופס גם במקרה הזה. מרבית החברות הגדולות מקצות, ברוב טובן, פינת עישון, אי שם בין המעלית לכניסה למשרדי החברה. המהדרין שותלים מאפרת-על גדולה, רצוי מוזהבת, מין מיצג  סביבתי שדומה כמו שתי טיפות מרלבורו לייט  לעוגה של  אגם בדיזנגוף. עוגה עם הרבה בדלים וריח, מיצג מקסים, ולטעמי הרבה יותר אסתטי.
                 המכורים הכבדים פוקדים את העוגה המעשנת אחת לשעה. מי שרגיל להסניף עם הקפה שלו, לופת את הספל ביד ימין, מצית בשמאלו ובוחן בעניין, בין שלוק לשאיפה, את עמיתיו הנפלטים מן המעליות. בונדינג מגוון, שמפתח יחסי קרבה ורעות עם עמיתים לעבודה, ובעיקר בזבוז זמן משווע.
             המעשנים יודעים שהרבה יותר קל להתרכז עם המקל הבוער ביד. תשאלו רופאים. הם יסבירו לכם. אפרופו רופאים, מנהל מחלקה פנימית באחד מבתי-החולים בתל אביב, הצהיר השבוע שהוא מסרב לקבל מתמחים מעשנים למחלקה שלו.
             'לא הייתי מקבל את פרופ' דני גור להתמחות אצלי', טען. פרופ' גור, נהנתן מושבע ומנתח מחונן, השיב שהוא מכיר המון נשים שמנות ונרגנות, שהעישון היה משפר את תוחלת החיים שלהן. איך? פשוט. העישון מזרז את חילוף החומרים בגוף ופועל נפלא על עצבים דוויים ומרוטים.
              כל מי שביקר אי פעם בארה"ב, יודע שהצתת סיגריה במקום פומבי עלולה לשמש עילה לגירוש מיידי. אבל ישראל, דמוקרטיה לכאורה, מדינה המסרבת בתוקף להפוך  'מדינת כול-אזרחיה' ונוהגת בפועל כמו אחרונת מדינות העולם השלישי, מעדיפה לייבא טרנדים אמריקניים באורח סלקטיבי.
             לטעמי, לפני שמחליטים לאכוף את חוק מניעת העישון בפומבי, מן הראוי להתחשב גם בזכויות המעשנים. חלל  מוגדר או מגודר במקומות עבודה ובמקומות ציבוריים, המצויד במטהרי אוויר, ואי-אכיפת מניעת העישון בבתי קפה. תנו למעשנים לחיות. בישראל יש גורמי סיכון גרועים הרבה יותר, שיהרגו אותנו קודם.