מחבר: ronitlib

#לאהתלוננתי – הממסד הרפואי הפגום

#לאהתלוננתיהממסד הרפואי הפגום

 

רופאים. כן, רופאים. שבועת היפוקרטס, טוהר מידות ושאר נדרים תלושים מכל הקשר מציאותי.

הייתי בת 12 והלכתי לבדי, כמקובל בזמני, לרופא שיניים מומלץ, שקיבל מטופלים בדירתו. האיש עבד בגפו ללא סייעת או שיננית. למה? כך היה מקובל אז.

הוא בדק אותי וככל הנראה גם טיפל, מתקשה להיזכר בפרטים. וכשעמדתי לקום מהכיסא המוטה לאחור, הוא העביר יד מגששת על החזה הילדי שלי. קמתי ונמלטתי משם, רצה כל הדרך הביתה. ולא סיפרתי. רק לפני כעשר שנים סיפרתי לאמי האהובה והיא היתה מזועזעת מכך שלא חלקתי איתה את המידע.

 

השני היה גניקולוג שהגעתי אליו בתחילת שנות התשעים בהמלצת בן זוג לשעבר, שהתמחה באותה התקופה בקנדה. הגישה של המומלץ הייתה קריפית מלכתחילה. הוא חקר לטיב הקשר שלי עם הממליץ וחייך חיוכים נעווים. במפגש השני, ניסה לבצע מעשה מגונה באמצעות הספקולום.

גם הפעם לא סיפרתי דבר.

הטינה והזעם  הגיעו, בסופו של דבר, לכלל פעולה. האקט הפמיניסטי המשמעותי מבחינתי, שמתואר בספרי, "פגומות" (פרדס 2002), משרטט מסלול של התנגדות מושכלת ואי-נכונות לקבל חוות דעת רפואיות שרירותיות. כל הרופאים שפקדתי במהלך פחות משנה עקב מיומות, גידולים שפירים ושכיחים ברחם, שיצאו מכלל שליטה בעת ההיא, המליצו על כריתה. בסופו של דבר הגעתי לרופא (הודות לאותו חבר לשעבר, שבינתיים הפך לפרופ') שהסכים מיד לבצע את הניתוח שביקשתי. הרחם הוצל, המיומות הוסרו ואני נשמתי לרווחה.

נ.ב. בעקבות מסלול הייסורים הזה נרשמתי לתכנית המצוינת ללימודי מגדר בבר אילן. במהלך הדוקטורט התחברתי עם אחת המרצות. ומה הסתבר? שהמקריפ  החייכן נגע גם בה באופן דומה. וכן. גם היא החרישה.

 

אֵפֶר סמארט טי־וי

http://lyrica.org.il/blog/?p=2039

ב"ליריקה".

ולמתעצלות:

 

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ”צַּוָּאָה בַּחַיִּים”?

"ויץ" ליום כיפור

אותי זה די שעשע. הויצים של היק'עס בגיל הפלטינה – מעלילותיו של ר', המתאמן השני החביב עלי בדיור המוגן. ר' בן ה-95 ,מספר על אחת הדירות בבעלותו, שעתידה לעבור בעתיד לבנו. "הכול ילך אליו. אני חושב להקים כספומט על הקבר שלי. שלנינים יהיה קל למשוך כסף".

בּוּגֶנְוִילְיָה ערסית

בּוּגֶנְוִילְיָה  ערסית

מתפרצת, שתלטנית, מייפה

במקצת את הזגוגיות

הלבנות-עכורות

שמאחורי חדר הכושר

מסווה כמעט

כליל

את הרחוב שגובל

בחצר האחורית.

יושבת אל שולחני ומתענגת על

שלווה זמנית נטולת "דיירים"

 

מחשבת את השנים

שנותרו,

נשבעת להיגדע לאלתר אם

יתקוף אותי הערפול

הממסך, המטמטם

הנלווה לאריכות ימים

מאררת.

תוצאת תמונה עבור בוגנוויליה

ציירי לך ש-פ-ם ח ל ק

  • ציירי לך שפם – חלק

ישבתי עם חברה בברכה. היא סיפרה שקולגה סחה השבוע, "אולי תעשי החלקה כדי להיות יותר נשית", או לפחות פתיחת תלתלים??

וגם, "למה הציפורניים שלך ככה?" איך ככה, תהתה החברה. "נו, גזורות. בלי לק. בלי ג'ל. בלי הארכות".

הו, באטלר; ג'ודית. הו, "צרות של מגדר" (1990).

במקומה, הייתי משיבה לזאת שסבורה שטופרי פנתרה עם נצנצים זהובים יפים המה, "ביום שבו תגדלי זקן-שפם- ובעיקר תאי מוח".

ובקצרצרה, באטלר מערערת על ההבחנה המקובלת בין מין ביולוגי ומגדר חברתי, כשלטענתה גם המין הביולוגי אינו אלא הבנייה חברתית, שנחקקת בגוף באמצעות פרקטיקות שונות. לפיכך זהות מגדרית מבחינתה איננה קשורה למהות פנימית הקודמת לשיח החברתי ההבנייתי, אלא תוצא של פעולות והתנהגות שמוכתבים מעצם המוסכמות החברתיות.

פרדי מרקיורי – ז.צ.ל :

צילום: Gettyimages Image bank

אינפרנו

תוצאת תמונה עבור ‪INFERNO DOUM‬‏

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ"א, בדרכי מנקודה א' ל-ב'. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של "נוער". בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס ונדחה. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך.

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם  בלווית בתה,  שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג'ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה.  לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.