מחבר ronitlib

המזווה של בטי

סיפור שפורסם ב"ליריקה"

והנה הפתיח:

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח. (..ההמשך באתר) – https://lyrica.org.il/blog/?p=2658

 

אפרופו "צרות של מגדר"

אפרופו "צרות של מגדר"

 

משחק הזהויות, דקונסטרוקציה לא מודעת

של הפרפורמטיביות הבאטלרית, כפו

עליה חיים כלואים בתוך

הולוגרמה –

קורבן ילדותה בית

ספרה, שיעורי הבלט

בכפייה

האנטי תזה

שלי – אני-אני אני- אני

מתנרקסת –

בכורה

מושיעה

מחלצת – לא נחלצת

היא נוטרת מתגוננת

ועדיין כלואה במהותנות

אטומה

בלתי

חדירה

 

פ- תו-ח

         נוף פתוח. כל בית בהסגר צריך גג. כאיזון להרמז לקלישאה ה"ספרותית" רבת המכר באשר למרפסות, קבלו את שאול. טשרניחובסקי. ד"ר.

למה? ככה, חירות המחברת. האסוציאציות. הימים הארוכים הבלתי נגמרים של הסגר.

 

”לֹא נִשְׂרֹף עֲלֵיכֶם / אֶת-גַּגּוֹת בָּתֵּיכֶם, וּבְמַטּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל / לֹא נָרֹץ גֻּלְגְּלוֹת תִּינוֹקוֹת“.

 

שש בערב / קטי טייב

קטי טייב בשיר צורב ומאכל. ענת קוריאל ואני פרסמנו את שירה ב'ליריקה'.

כאן: https://lyrica.org.il/blog/?p=2489&fbclid=IwAR3x3MQE0KskoOm0GYx58AL0XUJjGs6EO4tmt3FJnRK0S_k-_y0PTbBeG1k

 

שש בערב / קטי טייב

שֵׁשׁ בָּעֶרֶב, תֵּכֶף מַתְחִילִים.
אַבָּא מוֹצִיא אֶת הַבַּקְבּוּק מֵהָאָרוֹן.
כּוֹסִית מִתְרוֹקֶנֶת כּוֹסִית מִתְמַלֵּאת
זֶה יִגָּמֵר בִּדְמָעוֹת.

אִמָּא מְעַקֶּמֶת פַּרְצוּף וּפוֹלֶטֶת אֲנָחָה.
שֵׁשׁ בָּעֶרֶב, תֵּכֶף מַתְחִילִים.
אִמָּא אוֹמֶרֶת: אוּלַי לֹא תַּגְזִים הַיּוֹם?
כּוֹסִית מִתְרוֹקֶנֶת כּוֹסִית מִתְמַלֵּאת.

רֵיחַ הָעַרַק נִשָּׂא בַּאֲוִיר.
אִמָּא מְעַקֶּמֶת פַּרְצוּף וּפוֹלֶטֶת אֲנָחָה.
אַבָּא שָׁר אֻם כֻּלְתוּם: אִבְלִי מַשֻׁפְתַק, עֵינֶיהָ – וּדְמָעוֹת בְּעֵינָיו.
אִמָּא אוֹמֶרֶת: אוּלַי לֹא תַּגְזִים הַיּוֹם?

אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
רֵיחַ הָעֲרָק נִשָּׂא בָּאֲוִיר.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה רַעַל, אֲנִי מְמַלְמֶלֶת מִתַּחַת לַשָּׂפָה.
אַבָּא שָׁר אֻם כֻּלְתוּם: אִבְלִי מַשֻׁפְתַק, עֵינֶיהָ – וּדְמָעוֹת בְּעֵינָיו.

אַבָּא מְגַדֵּף בְּמִלִּים שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה לְהָבִין
אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
חֲפָצִים עָפִים בָּאֲוִיר.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה רַעַל, אֲנִי מְמַלְמֶלֶת מִתַּחַת לַשָּׂפָה.

אִמָּא מְנַגֶּבֶת דְּמָעוֹת.
אַבָּא מְגַדֵּף בַּמִּלִּים שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה לְהָבִין
כְּאֵב חַד מְפַלֵּחַ לִי אֶת אֹזֶן שְׂמֹאל.
חֲפָצִים עָפִים בָּאֲוִיר.

יוֹם אֶחָד כֻּלָּנוּ נַהֲפֹךְ לְכוֹתֶרֶת בְּ"מַבָּט "
אֲנִי נִצְמֶדֶת לַקִּיר, הָעוֹר מִשְׁתַּפְשֵׁף בָּעִטּוּר הַדּוֹקֵר.
"רֶצַח עַל רֶקַע רוֹמַנְטִי", הַמִּלִּים יוֹפִיעוּ בְּאָדֹם
כְּאֵב חַד מְפַלֵּחַ לִי אֶת אֹזֶן שְׂמֹאל.

הֵכַנְתִּי לְךָ עוֹף לָעֲבוֹדָה, בַּקֻּפְסָה הַיְרֻקָּה.
יוֹם אֶחָד כֻּלָּנוּ נַהֲפֹךְ לְכוֹתֶרֶת בְּ"מַבָּט"
אַתְּ לֹא זָזָה מִכָּאן, אִמָּא אוֹמֶרֶת.
"רֶצַח עַל רֶקַע רוֹמַנְטִי", הַמִּלִּים יוֹפִיעוּ בְּאָדֹם.

וַיְהִי עֶרֶב יוֹם אֶחָד.
הֵכַנְתִּי לְךָ עוֹף לָעֲבוֹדָה, בַּקֻּפְסָה הַיְרֻקָּה.
אוּלַי נֵלֵךְ לְהִתְחַבֵּא בַּחֶדֶר? אֲנִי מַצִּיעָה,
אַתְּ לֹא זָזָה מִכָּאן, אִמָּא אוֹמֶרֶת.

אִמָּא עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח, מְקַלֶּלֶת אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הִכִּירָה אֶת אַבָּא.
וַיְהִי עֶרֶב יוֹם אֶחָד.
אַבָּא אוֹמֵר: תַּגִּידִי תּוֹדָה, מִי הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתָךְ?
אוּלַי נֵלֵךְ לְהִתְחַבֵּא בַּחֶדֶר? אֲנִי מַצִּיעָה.

כִּמְעַט עֶשֶׂר בַּלַּיְלָה.
אִמָּא עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח, מְקַלֶּלֶת אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הִכִּירָה אֶת אַבָּא.
אֲנִי בּוֹכָהּ בְּשֶׁקֶט.
אַבָּא אוֹמֵר: תַּגִּידִי תּוֹדָה, מִי הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתָךְ?

אֲנִי אוֹסֶפֶת חֲפָצִים מֵהָרִצְפָּה
כִּמְעַט עֶשֶׂר בַּלַּיְלָה.
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי בּוֹכָה בְּשֶׁקֶט.

שֶׁקֶט. שׁוֹמְעִים רַק דְּמָעוֹת.
אֲנִי אוֹסֶפֶת חֲפָצִים מֵהָרִצְפָּה.
רוֹצָה לַעֲבֹר לְאֶרֶץ הַחֲלוֹמוֹת .
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן.

אֲנִי אוֹסֶפֶת חֲפָצִים מֵהָרִצְפָּה.
כּוֹסִית מִתְרוֹקֶנֶת כּוֹסִית מִתְמַלֵּאת.
אַבָּא אוֹמֵר שֶׁנִּמְאַס לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לִישֹׁן.
שֵׁשׁ בָּעֶרֶב, תֵּכֶף מַתְחִילִים.

אהבה

העור שלה עדיין מתוח, איכשהו, צחור
פניה נפוח פרדינזון
ראשה שמוט בדל חיוך
מפציע כשאני מתקרבת – חולה.
חומה עלה והמדדים התפרעו ואני מיאנתי
ממענת את סירובי התקיף בטלפון ולאחר מכן
לאחות רימה, שם גנרי בדוי, שום מיון על גופתי
מיון – טפלו בה
כאן. כאן רק כאן –
הטיפול כאן מצוין. המחשב נתקע וחתמתי
על סירוב בכתב היתדות שלי על גבי ה-A4
וכבר הוזרקה לה אנטיביוטיקה שעד כה
לא אכזבה אבל תמיד צפויות הפתעות
לא נעימות
ועיניה נעצמו. תשישות. כפות ידיה רטטו בחיקה
ושלושתנו ישבנו, שומרים עליה
בשנתה.