שיר-זכר:

לזכרה של שני לוק ז"ל

המראה הפייתי (מפֵיָה) של שני לוק ז"ל, נגע בי החל מהדיווח הראשון.

והשיר שכתבתי לפני כשנה לבש את דמותה.

שיניתי את הבית האחרון.

לזכרה של שני לוק, קרן האור שנגדעה באיבה.

U TURN

לוּסִי מַבְלִיחָה לְהֶרֶף בְּאִבְחַת בָּרָק

מְנֻצְנָץ בִּרְקִיעַ

הַיַּהֲלוֹמִים –

מְדַמְיֶנֶת שַׁיִט בְּסִירָה בְּנָהָר עֲצֵי

מַנְדָּרִינָה וּשְׁמֵי מַרְמֵלָדָה

עֵינֵי הַקְּלַיְדּוֹסְקוֹפּ

שֶׁל לוּסִי אודוֹנֶל נִצָּתוֹת

כחֶרֶב המִתְהַפֶּכֶת – ויַכְרִיתו ויַצְמִיתו

אֶת

גשמיותה

ורק נשמתה

היתרה

תשייט

בכל

העולמות

האפשריים

חשופית

חשופית- 2021

אני חשופית א-רירית קנדיין

ספינקס שזופה

רק עורה לגופה

מתקשה

להכיל את הגודש המקריפ ההולך

וגובר מאיים להטביע אותי במימי המדמנה

מפתחת PTSD   עמיד ממרתון האימים של כתוביות

כתומות על רקע תכלכל

צופרים סירנות חדרי מדרגות המקום הזה האטום

הלוהב,

שפעם

 היה

 מולדת

תהייה

מי אתן, קוראותיי?

מי אתם, קוראיי הזנוחים? כעורכת 'ליריקה', אתר השירה ומדי פעם הסיפורים הקצרים (לצד ענת קוריאל), מעלה את שיריי החדשים בעיקר שם.

התכוונתי להעלות לכאן שיר חדש. ואז העפתי מבט קצרצר בנתונים הסטטיסטיים ההכרחיים שמספקת הפלטפורמה.

נדמה לי שקומץ הקוראים.ות הם בעיקר סטודנטיות ללימודי מגדר.

ואני משוררת. זעם פוליטי מבטאת פה ושם בפייס. לא כאן.

שבה ושואלת – מי אתם, קוראיי? אוהבי שירה?

תודה

זיכרונות ילדות המקורי מהגיהינום

מי זוכר את המורה בלה-שטיק-נביילע? מי זוכר את החצר בפינת ישמעאל סמטת אחשוורפן? זוכרים, ילדים קשישים? נכון שפעם, לפני עידן המזגן בכל בית, היה נורא ואיום? לא, לא נכון. העיקר ש"אני רושם ואת רושמת וכולנו". כולנו מה?

 מי-מי-מי-זוכר. מי. ולמה. ובעיקר, מי איננו זוכר. ברשותכם, אצלול לרגע קט לזרם התודעה הא-לינארי. או כפי שמנהל המחלקה היקר שעבדתי בה נהג לומר בישיבות הצוות השבועיות, "רבותי!! נא להפסיק עם הרפיון האסוציאטיבי". וכל הגברות (רובנו לא היינו "רבותי") שהעזו לפתח דיון שלא היה רלוונטי לטעמו, השפילו מבט.

 ובכן אפליג לי אל ים הזיכרונות העכורים. זמן מה לפני שנסגרה בראשית שנות האלפיים לזמן ממושך ברכת המים המלוחים והקפואים, שיש המייחסים לה סגולות ריפוי וטהרה –  התמקמתי לאחר הג'קוזי והטבילה ההכרחית במי הרותחין על כיסא נוח סמוך לווטרינר לשעבר –  שיש הטוענים כי איבד את מאור עיניו.

  גדלתי בשכונה שבה התגורר. ליתר דיוק, הוא ובני משפחתו גרו בדו-משפחתיים, שהפכו בעשורים האחרונים לווילות מפוארות, ואנחנו בשיכון החביב שממול. מעמד בינוני מהוגן; מורים, אחיות, מנהלי בתי ספר ועובדי הסתדרות למכביר. עורכי הדין הספורים וקומץ הרופאים, גרו רובם ככולם בדו-משפחתיים שנשקו לבית הספר לאחיות שנבנה זה מכבר. מכל מקום, כששאלתי את הווטרינר מה שלום הבנים שלו, עיניו הצטעפו והוא ציין שהם אהבו מאוד את בית הספר היסודי השכונתי ובכלל, כמה טוב היה לגדול שם, בסביבה הירוקה ההיא. ציינתי ביובשנות חמצמצה שאני ממש לא נהניתי. שהזיכרונות הכי רעילים שלי הם מהשכונה ובעיקר מבני הכיתה לשעבר, והוא הביט בי בעיניו הכהות והנבונות כמתקשה להאמין.

מה היה כל כך נורא. דליה רביקוביץ ז.צ.ל היתה מבינה ללבי. עד גיל עשר די נהניתי בשכונה השקטה. טיפסתי על עצים והרבצתי לילדים חלשים ממני והתאמנתי בלהיות טום בוי. כיף חיים. המורות, לעומת זאת, היו דמויות פדגוגיות מהאחים גרים. אחת מהן, שבקבוצה הא-חברתית קרויה משום מה "מחנכת מופלאה", נהגה להשוות את ילדי המשפחה השונים שאתרע מזלם ל"התחנך" אצלה. "א-הוד! לא ייאמן שאתה ודובי אחים. הוא כל כך חכם ואתה? חלש בחשבון ודי סתום". זו היתה רוח הדברים. המורות היו פלמ"חניקיות לשעבר או ניצולות שואה שהפדגוגיה מהן והלאה. בקצה הרחוב הפסטורלי התגורר ניצול שואה קשיש שארב לילדות שעשו את דרכן לבית הספר, ניצב במרפסת בקומה השנייה וצורח כשהוא מעורטל למחצה.

כשמלאו לי 12 סולקתי מהצופים, בעוון חצאית בלתי הולמת. את חיי הצילו החברויות. היינו קבוצה קטנה ומגובשת של ארבע ילדות שנפגשו מדי שישי בערב – לא, לא ליל שבת אלא שישי בערב – ושוחחנו. ושוחחנו. ושיחקנו במשחקי לוח שונים.

כדרכי, סטיתי שוב לרפיון אסוציאטיבי. ילדים וילדות קשישונים ולא יקרים.

כשאתם כותבים, "מי זוכר את?" אתם כותבים על. לא כותבים את. מפלטרים את המציאות. את התימה הכוזבת שלפיה הילדות קסומה. מאיינים את החבורות שכולנו נושאים. החבורות הפיזיות הגלידו לפני שנות דור. הפנימיות, לא תמיד.  

סירנה של חרא

הערה לקוראות – כמדי שנה פוקדות את הבלוג הצנוע, הלא מתעדכן תדיר, סטודנטיות ללימודי מגדר.

ובכן. קראו קצת פרוזה ושירה. לא תמצאו כאן אקדמיה מגדרית.

הסיפור פורסם בתחילה בכתב עת מקוון ולאחר מכן ביקשתי להכלילו גם ב"פרויקט בן יהודה".

https://benyehuda.org/read/43188

יתמות תשרי

פורסם ב"ליריקה"

יתמות תשרי / רונית ליברמנש ורדי

ספטמבר 9, 2023

שאנדור מאראי הוא סופר הונגרי שהתאבד בגיל 88.

"זַבָּנִית" פִּנַּת "הַיְּרֻשָּׁה" הַמְּדַכְדֶּכֶת

הַשְּׁאַנְדּוֹר מָארַאי־ית

מִתְנַגְּשׁוֹת חֲזִיתִית

בְּ"חֶרְדָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ סָלוֹמוֹן"

(פְּנִינִים שֶׁלֻּקְּטוּ מִשְּׁתֵּי סִפְרִיּוֹת קְהִלָּתִיּוֹת)

וְאֵין בִּיכָלְתָּן

לְשַׁכֵּךְ אֶת חֶרְדָתִי מִקֹּצֶר הַיָּד (הַכְּאוּבָה),

הַנְּשִׁימָה הַכְּבֵדָה

הַזִּימִים הַסְּתוּמִים

שֶׁנִּמְנָעִים מֵהַבְּרָכָה הַמֻּכְלֶרֶת

מִצְּוָחוֹת הַקַּיְטָנִים,

מֵהַחַיִּים הַלּוֹהֲבִים

צוֹעֶדֶת בִּפְאַת הַשָּׂדֶה הָרֵיק בֵּין

הָעַרְבַּיִם. אֶפֶס מִפְגָּשִׁים וַחֲשָׁשׁ

מָה

מִפְּנֵי נְחָשִׁים

מי באש ומי בחנק

מי באש ומי בחנק / רונית ליברמנש־ורדי

יולי 22, 2023

לאונרד כהן, שהמתיק את נעוריי המסוכסכים

מִי בַּחֶרֶב, מִי בָּאֵשׁ וּמִי

בִּבְרֵכַת הַמַּיִם – הַמְּלוּחִים וְהַקְּפוּאִים

אוֹ הַמֻּכְלָרִים.

מִי בַּיִּסּוּרִים, בְּיִסּוּרִים מָרִים וּמִי

בַּדְּעִיכָה מִתְמַשֶּׁכֶת

מִי בַּסַּרְטָן וּמִי-מִי-מִי

בְּמוֹת נְשִׁיקָה?

וּבַלֵּילוֹת הַמְּסֻיָּטִים גּוּפָתֵךְ מִטַּלְטֶלֶת עַל

הָאֲלוּנְקָה הַמְּבִישָׁה בִּשְׁרַב

אַפְּרִיל צָפוּי מִבַּיִת הַלֹּא-טָהֲרָה אֶל קִבְרְךָ

דֶּרֶךְ שֶׁנִּכְפְּתָה עָליך וְעָלַי

לְלֹא כָּבוֹד

לְלֹא הַדְרָה

מִי בָּאֵשׁ וּמִי בַּמַּיִם

מִי בְּבֵיתוֹ וּמִי

בְּמוֹסָדוֹ

מִי בָּאֵשׁ וּמִי בַּמַּיִם

וּמִי בַּחֶנֶק

ח נ ק –

סְלִיחָה

שֶׁלֹּא

יָדַעְתִּי

לֹא הִסְפַּקְתִּי

וְרוֹאֶה אֵיךְ עֵינֵי הַשָּׁקֵד שֶׁלְּךָ

מִצְטַעֲפוֹת בַּדֹּק שֶׁל בְּעָתָה

נְטוּלַת הַכָּרָה

אֲבוּדָה כְּמִי שֶׁכְּלוּאָה בְּצִינוֹק

מַתַּכְתִּי בברונקס

דּוֹהֵר בְּמִנְהֲרוֹת הַתַּחְתִּית

וְאִישׁ אֵינוֹ נִגָּשׁ

וְאִישׁ אֵינוֹ מְלַטֵּף

מוֹחֶה אֶת מִצְחך

מְעַרְסֵל, מְנַחֵם

כְּפִי שֶׁהֵיטַבְתּ

לַעֲשׂוֹת

שתף

הגעגועים אליך

השיר פורסם באתר השירה "ליריקה", שענת קוריאל ואני עורכות עשור. בדיוק עשור.

מצרה על כך שהזנחתי את הבלוג ב'רשימות'. הנה השיר. וגם מעין קול קורא. ענת ואני מחפשות קולות ליריים חדשים ואיכותיים. אפשר לפנות אלי כאן.

קישור לשיר בליריקה: https://lyrica.org.il/?p=4423

הגעגועים אליך:

הַגַּעְגּוּעִים אֵלַיִךְ שׁוֹקְלִים כְּמוֹ

כָּל שְׁנוֹתַי בְּתוֹסֶפֶת מִשְׁקָלָם

הָעוֹדֵף שֶׁל

חַגִּים –

הַגַּעְגּוּעִים אֵלַיִךְ שׁוֹקְלִים כְּמוֹ

שְׁנוֹת הַמַּחֲלָה שֶׁלָּךְ

בְּמַכְפֵּלַת טְרִילְיוֹן –

הַגַּעְגּוּעִים אֵלַיִךְ שׁוֹקְלִים כְּמוֹ

אוּלַם הַכֹּשֶׁר הַמְדֻמְיָן שֶׁל אֵלִי

הָאנָה בְּחֶזְקַת

מִילְיוֹן "מָרֵי עוֹלָם" מְשֻׁלְהֲבֵי

סְטֵרוֹאִידִים –

סוֹחֲטִים

אֶת שְׁרִיר הַלֵּב הָעַגְמוּמִי שֶׁלִּי

בְּכִסּוּפַי

לַתַּרְגּוּמִיּוּת הַחִנָּנִית

שֶׁלָּךְ, "רֹאשׁ לְמַעְלָה!"

וְ"דוֹאַמְנֶה דִּינוֹזְאוּלָה –

Doamne, Dumnezeule.

רִקּוּד הַקַּנְקַן שֶׁפָּצַחְנוּ בּוֹ

בְּעֶרֶב חַג לִמְגִנַּת לֵב

עוֹרֵךְ הַסֵּדֶר שֶׁלֹּא כְּהִלְכָתוֹ –

מֵעוֹלָם לֹא הִנַּחְנוּ לוֹ –

וְלֹא,

לֹא הָיִית שִׁטְחִית כְּלָל

פּוֹלִיאָנָה יְקָרָה שֶׁלִּי

וְלֹא, זֶה לֹא מִשְׁתַּפֵּר

כְּלָל וּכְלָל –

הַגַּעְגּוּעִים אֵלַיִךְ

כּוֹסְסִים

מְאָרְרִים וְתֵכֶף

הֶחָג הַשָּׂנוּא עָלַי

מִיּוֹם

לֶכְתֵּךְ

בְּ־09.04.2022

אַרְבָּעָה יָמִים לִפְנֵי

לֵיל

הַסֵּדֶר

הַמְאֻכָּל

הַזֶּה