זה לא כל כך נעים ואפילו מצמרר ומקומם. אותי.

 

 

זה לא כל כך נעים לראות הוצאת ספרים שנסגרת בחטף. נעים עוד פחות לשמוע שספרים רבים – מן הסתם כולל שני ספריי – הושלכו בערמה מגובבת אי שם בדרום תל אביב.

לטובת מי שאינם מעורים ו/או צעירים ממני בעשור-שניים; באמצע שנות התשעים הוצאת "גוונים", שהקימה מריצה רוסמן, היתה הוצאת ספרים איכותית. ב-1995 הוציא נתן זך את קונטרס השירים שלי, 'הנה'. שנתיים לאחר מכן חיפשתי אכסניה לסיפוריי הקצרים. מריצה קידמה את פניי באהבה (ולא העלתה על דעתה להתנות את פרסום הספר בתשלום כלשהו). וכך ראו אור בהוצאת גוונים שניים מספריי, קובץ הסיפורים "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן", וספר השירים "נערת גומי לעוסה".

צבי גיל מבאר https://zvigill.wordpress.com/2018/12/06/%D7%90%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%94%D7%92%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%AA-%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%A1%D7%95%D7%A3/  –

שרוסמן הפכה להיות חדלת פרעון ולכן נאלצה לסגור בחטף. מי שמעוניין מוזמן לעיין בהסבריו.

 

בחרתי לפרסם כאן את "שכנים", מתוך "נערת גומי לעוסה:

"פורטיס"

אחד השירים הראשונים שפרסמתי. חוברת "הנה" בעריכת נתן זך. הפתיל האסוציאטיבי? בשבוע שעבר הצלתי את פורטיס, בובת חתול מרוטה שאחד האחים במחלקה תלה על עץ התבלינים. פורטיס הגיע הביתה, כובס ובינתיים משמש כמתלה למשקפיים. סופי לא מגלה בו עניין. משערת שהכלב/ה שנאמץ מתישהו (רגוע, חובב חתולים ומתוק? מי מכיר?) אולי ימצא בו עניין.****
הבובה:
השיר:
http://lyrica.org.il/blog/?p=909

 

כיפת הזכוכית

 

הולכת ושבה לסירוגין במחזוריות אקראית אל
הבודקה המטפורי א-לה לאוניד פקרובסקי
{שזכה לערך בויקיפדיה הפרובנציאלית המוטָּה
הו-הו, כה מוטָּה } –
מבטי שלוח לפנים, אל מימי הבריכה החמים
מדי שמעבר
לקיר הזכוכית שחוצץ בין
הליכוני חדר
הכושר שאני מופקדת
עליו, להלן "דיור מוגן",
מוקפת בתאי מוח בשלבי התרוקנות
מגוונים,
"עגלות",

מקלות הליכה,
חוצבת את מילותיי הלא
יומרניות, הו-הו כה
לא
יומרניות

ספק אוהדת ספק
חומלת על דרי המקום החוסים בצלה
של כיפה ספק
מגוננת
ספק
מצמיתה

דואליות מילולית?

שני שירים שראו אור בספרי "התפוררות קוהרנטית"/פרדס, 2015. השם באתר בפייסבוק הזה זהה לשם שבחרתי לבלוגי  כאן, ב"רשימות". נדמה לי שהבחירה בשם התואר "פועלת מילולית", משקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות היוצרת. הכותבת. ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, מביטה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם. על התובעים לעצמם פרסים. בעיקר עליהם. מעולם ל א פניתי לוועדה כלשהי כדי לקבל פרס כזה או אחר.