אינפרנו

תוצאת תמונה עבור ‪INFERNO DOUM‬‏

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ"א, בדרכי מנקודה א' ל-ב'. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של "נוער". בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס ונדחה. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך.

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם  בלווית בתה,  שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג'ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה.  לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.

 

 

רגע של עברית

רגע של עברית

מכל מלמדי? ללא ספק, השכלתי ברמה מסוימת. כדי להסיט את הדיון המעיק במחלות-עבר-ניתוחים וכיו"ב עניינים מלאים ובעיקר חזרתיים, שנטחנו עד דק, שאלנו את ר', ראו נא פוסט קודם לגבי הדרכון הגרמני – האם גם האוסטרים הם "יקים".
לא!!! נזעק. " אני יודע שקראתם לנו ככה כקיצור של "יהודי קשה הבנה", אבל את יודעת מאיפה הכינוי יקה?
מובן שלא ידעתי. וההסבר החביב של ר': על שם המעיל שנהגו ללבוש היקים בשנות הארבעים של המאה העשרים, בכל עונות השנה. Jacke – או בלשונו, "מעיל עליון" (כשההגייה היא י- קמץ – קה – סגול).
.

האם אתה מסוגל לחוש בכאב הראש של שכנך?

 

הפילהרמונית בקונצרט סיום העונה. בטהובן. ביצוע מרשים של הסימפוניה התשיעית.

היציע רווי זיכרונות מבחינתי (הורי נהגו לשבת בגוש ד', הצדדי, שלוש שורות לקראת קצה  היציע. גאוותה של אמי הייתה על המנוי לסדרה השנייה, היוקרתית).

האם נהניתי? בהחלט. האם יכולתי ליהנות יותר? האם יכולתי ליהנות יותר, הרבה יותר, לו בן זוגי היה נהנה?  לו בן זוגי היה מתחבר לנשגבות הקלאסית המדויקת?

האם אתה יכול לחוש את כאב הראש של שכנך – תהה המרצה בפילוסופיה של המוסר בשנה א'?

האם אי-התחברותו של הזולת, יקר ללבך ככל שיהיה – אמורה לפגום בחוויה המוזיקלית שלך?

https://www.ipo.co.il/artist_plan/%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%97%D7%92%D7%99%D7%92%D7%99-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%91%D7%98%D7%94%D7%95%D7%91%D7%9F/

 

 

דרכון גרמני

דרכון גרמני

צלב קרס,

דרכון גרמני, ישיש אקסצנטרי. ולא, אין מדובר הפעם ב"מתאגרף חיפושית"  של נד באומן (בעריכת המחברת ובתרגומה של שרון קרמנר, ראה אור בהוצאת סאגה, 2013 ).

שלשום ראיתי במו עיניי את דרכונו של ה', קשיש בן 95 יליד פרנקפורט, שעלה לישראל ב-1939 בהיותו בן 16. "רייך-פאס" – התנוססה הכתובת על גב הדרכון כשעל גבי הדף הראשון, תחת  חותמת צלב הקרס, נכתב שמו כולל Israel  , שהצמידו הנאצים כשם אמצעי ליהודי גרמניה.

 

 

הנה המסמך ההיסטורי:No automatic alt text available.

פרדות

בשלישי שעבר, לפני ישיבת הבוקר, נפרדתי מעמיתי בשלוש השנים (ותשעת החודשים) האחרונות. בחרתי לחזור למקום העבודה הקודם, הרוגע, המכיל (ביטוי פסיכולוגיסטי דוחה שדבק בי) והמתגמל מבחינת היקף המשרה והשכר. בתום נאומון הפרדה שנשאתי, קראתי שיר. לא, לא את השיר הבא, שפורסם ב-1995 בקונטרס לשירה 'הנה' בעריכת נתן זך. הנה:

קרעים

הפסיכולוג ההומו שלי עזר לי לאחות קרעים
דיברנו המון וניתחנו קשרים
אבל בשנה וחצי של מפגשים
למדתי בעיקר שמותר להגיד
זין בקול רם
ומאז אני מנפנפת בזינים שלי כל הזמן
כמו ילד שחזר עם מילה גסה מהגן

נ.ב. התייחסות נוספת לשיר מצאתי באתר וואלה:
http://zone.walla.co.il/item/925022

המכולת של זאב

בדרכי הביתה מהצרכנייה  – מנוחתה לא

עדן – שאליה נשלחתי בעל כורחי, נגסתי בנשיקה של לחם

הפומפרניקל, אוחזת בתחושת קבס

דג מלוח שנשלה

מחבית העץ ונעטף

בנייר פרגמנט

גלי נוסטלגיה אינם מצעפים את עיניי

הבוגרות/האֲפַרְכָּסוֹת

הזוכרות מחוות שְׁטֶעטְל –

מגוונות

[הייתה זו שכונה של פולנים ורוסים ואמא אחת  – שאמי החרוצה תיעבה במיוחד – "צברית" – "שלא עבדה יום אחד ב חיים שלה" – נצר למשפחת פרדסנים עשירה, שהידסה כל היום בנוצות היען המטפוריות שלה ובסטילטו, ברחוב שעדיין לא נסלל]

הנוסטלגיה איננה מתעתעת

אין לאל נכלוליה לצעף

רשעויות של מחנכת זדונית,

ילדים,

מתכווצת לזכר המכולת של זאב

שהצריכה הליכה קצרה

ודברי חנופה, הגישה הנכוחה של אי-שימת

הילד במרכז שוכללה

על ידו

ההמתנה האינסופית לתורי

הציפייה לנתח החלבה בציפוי שוקולד

עטופה

בפרגמנט ההכרחי

מדקרת ההחמצה

והעצב

כוססת

לנוכח

הישיבה ה"גבוהה" שקמה על חורבות

בית הספר היסודי

השכונתי, שמזדקרת בלעג לעברי

פעמיים בשבוע,

בדרכי למכשירי הכושר

בחברת קבוצה

קטנה של

מטופלים