המכולת של זאב

בדרכי הביתה מהצרכנייה  – מנוחתה לא

עדן – שאליה נשלחתי בעל כורחי, נגסתי בנשיקה של לחם

הפומפרניקל, אוחזת בתחושת קבס

דג מלוח שנשלה

מחבית העץ ונעטף

בנייר פרגמנט

גלי נוסטלגיה אינם מצעפים את עיניי

הבוגרות/האֲפַרְכָּסוֹת

הזוכרות מחוות שְׁטֶעטְל –

מגוונות

[הייתה זו שכונה של פולנים ורוסים ואמא אחת  – שאמי החרוצה תיעבה במיוחד – "צברית" – "שלא עבדה יום אחד ב חיים שלה" – נצר למשפחת פרדסנים עשירה, שהידסה כל היום בנוצות היען המטפוריות שלה ובסטילטו, ברחוב שעדיין לא נסלל]

הנוסטלגיה איננה מתעתעת

אין לאל נכלוליה לצעף

רשעויות של מחנכת זדונית,

ילדים,

מתכווצת לזכר המכולת של זאב

שהצריכה הליכה קצרה

ודברי חנופה, הגישה הנכוחה של אי-שימת

הילד במרכז שוכללה

על ידו

ההמתנה האינסופית לתורי

הציפייה לנתח החלבה בציפוי שוקולד

עטופה

בפרגמנט ההכרחי

מדקרת ההחמצה

והעצב

כוססת

לנוכח

הישיבה ה"גבוהה" שקמה על חורבות

בית הספר היסודי

השכונתי, שמזדקרת בלעג לעברי

פעמיים בשבוע,

בדרכי למכשירי הכושר

בחברת קבוצה

קטנה של

מטופלים

 

 

"לתקשר" בחומוס?

"לתקשר" בחומוס

 

ספקית התשתיות האינטרנטיות אן-לימיטד, הוכיחה שוב את מוגבלותה (משחק מילים נדוש אך מתבקש). חזרתי מהברכה והסתבר שאירעה קריסת תשתיות אינטרנטית גרנדיוזית נוספת, שארכה הפעם כחמש שעות (לאחר נתק שארך 12 שעות בחורף וזה שלפניו שארך כתשע). ומכיוון שהתנתקנו מהוט, והואיל והתרגלתי לנמנם אל מול הסדרות של נטפליקס, נאלצתי להסתפק בערוצים המקומיים.

עיניי נעצמו כשריצדו מולן תמונות אילמות של בשלנים כלשהם, ונפקחו שוב לנוכח אישה מבעיתה למדי בשמלה אדומה,שנופפה בידיה וטענה (הסתפקתי בקריאת כתוביות ) שהיא מתקשרת או מתקשבת. מתקשרת. מן הסתם, תהא ההגדרה כאשר תהא. ושסבתה

המנוחה "באה אליה בחלום" והורתה לה לבשל כופתאות בצק וגרגרי חומוס. והמנה שהכינה לא עלתה יפה. המשכתי לזפזפ. עוד בשלנים, הבלחי פרומואים שהפצירו בי לצפות בג'ודי-ואודי ושלל פרסונות דלוחות  שהעירו אותי לאלתר וסיכלו כל אפשרות לשקוע בשינה של ממש.

"סטונר" המופתי ששאלתי לפני שבועיים ממתין לי לצד המיטה, אבל אולי כדאי שלובשת השמלה האדומה תתקשר עם האחראים באנלימיטד – כי בינתיים, הם מקדיחים את תבשילם שוב ושוב; ומאלצים אותנו לתור (שוב) אחר ספקית תשתיות חדשה.

 

אישה חולמת בשפה מתה

אישה חולמת בשפה

מתה; מרפררת הכותבת

לגרייס פיילי חרף התיעוב

הפוסט אקדמי שהיא

רוחשת לפוסט-שיחים

למיניהם.

לָא מִנַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ

הייתה המרפררת

משיבה להם.

אישה חולמת בשפתה

המתה, ליתר דיוק

שפתה הגוססת,

ואיש מבין מדעני

המוח וחוקריו

הסומים אינו

יודע

דבר

שכן

האישה ששפתה שרויה

בשלבי

גסיסה מואצים

נשבעה ביקר לה

שהיא

חולמת,

למשל

על אמא שלה,

בִּחְיוֹתָהּ ב-

Present Continuous Tense

  נצחי.

 

קעקועים

 

היא עצרה אותי בתמר פּנַת

התאנה, שיכון הקצינים, חמש

סמטאות ירוקות עם גגות רעפים ועצים

שפעם טיפסתי עליהם מהר יותר

מהבנים, ג'ינס קצרים, קרועים, רגליים

שקופות  וּוְרידים כחולים, ילד

שמנמן עם פה דביק. אסתר

הירש! כמעט שמחתי לקראתה. אתי

תירוש! זִכְרון ילדותי הזעיפה גבה מרוטה בת לאם

נִצוֹלָה מספר כחול, סיוטים ואסתר

אחת, מנחה לאלוהי הדתיים נעולה

במרפסת בלילות שבת קֹדֶש

לחים, מיבבת, טווה מזימות שלוש

שנים תמימות, אוגרת חמישה

שליליים וסופסוף טסה לאקסטרני עם שאר

הפליטים, נערה עכברית  נעדרת

בָּרָק שֶאִכֵּל ילדות שאפתניות בוטחות במשאלות

קומיקס הוליוודיות

כוזבות, קרבן תורשה מקועקע ואחר כך צבא, פרח

לטַיָסים עכשיו בחולון בעל אחד ושני

ילדים, קרובה מדי לאלוהים של אמא בטי, רחוקה

כל כך מספרי הזכרונות

הדהויים, מציורי 'יד המוות' השחורים

ששרבטתי לה בגיל תשע במקום

שנות טובות עם פרפרים

וּזְהָבים.

זעקת אמת

בשבע השנים האחרונות אני נוסעת דרך קבע ליעד קבוע ונחשבת ללקוחה קבועה (שמשלמת תעריף קבוע) של שתי תחנות מוניות שונות. היום, בנסיעה לתל אביב,  נשלח למקום שבו אני נוהגת להמתין נהג שדיבר בדיבורית בקולי קולות. ביקשתי בנימוס להחליש ו/או לסיים את השיחה.

האיש לא אהב את זה, בלשון המעטה. הבונוס: נהניתי מנסיעה חרישית כנמלת כנסייה עמלה.

כשהגענו ליעד הוא הפטיר, בעודו מחזיר את העודף: "חג שמח!"

"היום ערב יום השואה, לא הייתי קוראת לזה חג שמח", הגבתי, המומה.

יש לי תחושת בטן מוצקה שהאיש לא התייחס ליום הזיכרון  לחללי צה"ל, הבא עלינו לרעה.

האיחול המורבידי הזה הזכיר לי משום מה יהודי אחר, שפניו המחייכים ניבטו מהערוץ הראשון והיחיד לאחר הטבח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה, בהפטירו בצהלה – "פורים שמח", יהודים!".

 

מחיקון

 

ישראל 2018. אדישות. אטימות. שיסוע/ים. ה"אני-אני-אני" במרחב הציבורי. מחיקת הזולת.

כל תת-מגזר מוחק הן את מגזרו שלו והן את המגזר המנוגד. כולל אמהות על עגלותיהן.

 

 

ניסיונות מחיקת בני אנוש בלתי מטפוריים בעליל

מתבצעים מדי רגע במדרכותיה, רחובותיה

החפורים ומעברי האין-חצייה

של

תל אביב.

 

ניסיונות איון בני אנוש מתבצעים בנונשלנטיות

כרומית מצמררת באגביותה מאחורי הגאי

הארבע על ארבע,

חד-אופן ודו-אופן ממונעים

בלוויית צופרים, פעמונים או

כך ללא אזהרה,

בפלישה אלימה

למדרכות ולמעברי חצייה

כבלחיצת ENTER

של משחק GTA [1]

 

 

[1] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000879648

עבר בטעם ה"שחר היורד"

נוסטלגיה. כמיהה. כיסופים. מבחינתי מדובר בתעתוע; בנוסטלגיה כוזבת שמאפיינת רבים מהכותבים בקבוצות הפייסבוק ("זיכרונות ילדות תל אביב/ירושלים וג'ו").

 

ממרח ה"שחר העולה" שנמרח על פת הפומפרניקל שאבי קנה בדבקות משום שתיעב את הלחם האחיד, היה דוחה וגרגרי כמשחת נעליים (דווקא את קופסאות הפח המעוגלות שהכילו משחות נעליים, הסנפתי בהנאה בבית הורי). "קפה עלית" והחומוס הסינתטי, היו זוועות קולינריות. החלווה הייתה לבנה ומשמימה והשתדלתי כמיטב יכולתי לחמוק מהשליחויות למכולת של זאב, שהתעלם מנוכחותי והחניף לפולניות האמידות ששרצו שם תדיר. הפלאפל בשוק בצלאל היה חביב, ולא השתווה בטעמיו ל"קוסם" של ימינו ולאחרים. האוטובוסים והבתים לא היו ממוזגים; האופנה הייתה מחרידה ואחידה והפיצות הזכירו בטעמן גומי קרוש.

מן הסתם הכותבים/ות מתגעגעים לילדיות מעצם היותה כזאת. אולי משום שהתחלתי לחוש בנוח בעורי רק מרגע שהגעתי לאוניברסיטה ונפטרתי משלל החבורות והיכנעויות והתיוגים וצקצוקי הלשון והכתיראבליבקיות של ה"שכונה" הישנה, אינני טורחת להביט לאחור. העבר היה שם. ועבר, איכשהו. וטוב שכך.

השחר העולה