כיפת הזכוכית

 

הולכת ושבה לסירוגין במחזוריות אקראית אל
הבודקה המטפורי א-לה לאוניד פקרובסקי
{שזכה לערך בויקיפדיה הפרובנציאלית המוטָּה
הו-הו, כה מוטָּה } –
מבטי שלוח לפנים, אל מימי הבריכה החמים
מדי שמעבר
לקיר הזכוכית שחוצץ בין
הליכוני חדר
הכושר שאני מופקדת
עליו, להלן "דיור מוגן",
מוקפת בתאי מוח בשלבי התרוקנות
מגוונים,
"עגלות",

מקלות הליכה,
חוצבת את מילותיי הלא
יומרניות, הו-הו כה
לא
יומרניות

ספק אוהדת ספק
חומלת על דרי המקום החוסים בצלה
של כיפה ספק
מגוננת
ספק
מצמיתה

דואליות מילולית?

שני שירים שראו אור בספרי "התפוררות קוהרנטית"/פרדס, 2015. השם באתר בפייסבוק הזה זהה לשם שבחרתי לבלוגי  כאן, ב"רשימות". נדמה לי שהבחירה בשם התואר "פועלת מילולית", משקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות היוצרת. הכותבת. ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, מביטה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם. על התובעים לעצמם פרסים. בעיקר עליהם. מעולם ל א פניתי לוועדה כלשהי כדי לקבל פרס כזה או אחר.

בלה. בלה. בלה.

בלה. בלה. בלה. בלה

 

Image may contain: cat

אולי בגלל הגעגועים והכאב אני מעדיפה הפעם לתמצת את הדברים. הייקו. לא שמונה דפי איי-4  כמו כותבים מסוימים – בעצם הכול נחלת העבר – כמוה. היה פעם זן של עיתונאים שהתמחה בסחיטת בלוטות הדמע של הקוראים עד זוב.

בלה. בלה הייתה הייקו. חתולה שמישהי הביאה לכאן לפני שמונה שנים וטענה שהיא בת ארבע. דצמבר 2010, חודשיים לאחר מות אבי, חודש לאחר שנאלצנו להרדים את פאוסטו (בשיבה לא רעה. כמעט טובה).

בלה הובאה לכאן בשעת ערב. ע' היה בעבודה והיא יצאה מהמנשא לאטה, עלתה על השולחן הנמוך בסלון והישירה אלי מבט. חתולה זרה, בוגרת, הישירה מבט אומד ויציב. ואפשרה לי ללטף אותה. לבלה לא היה שם. אין לנו מושג היכן התגלגלה. כנראה פליטת מטחנות גורים. פרסית גזעית ולבנה, נדירה ביופייה ובעיקר בחכמתה. הוטרינר שבדק אותה מצא שרידי חוט ניילון, שהעידו על עיקור בזק שבוצע בה. היא חששה ממטאטא ומגבים ואנחנו פיצינו אותה על שבע או שמונה השנים הרזות שידעה עד כה – כן, היא הייתה מבוגרת כשהובאה לכאן –  כמיטב יכולתנו.

בלה לא היתה דברנית. מעולם לא יללה. אהבתה הלכה והעמיקה מיום ליום, כמו התחלואים שאופייניים לגזע הזה, בגלל הפחיסות מעשה ידי אדם. ולפני שאגיע בכל זאת לנפח של איי-4- אשתדל לשמור על איפוק. בכל פעם ששמעה את צעדינו בחדר המדרגות, המתינה לנו ליד הדלת. כמו כלב.

ב-18.12.2018 גאלנו אותה מיסוריה.

ומאז סופיה, בת הארבע, אינה מוצאת מנוח.

וגם אנחנו לא.

    ADL משופם

 

איך מיישמים את מדד ה- ADL  – {פעולות יומיומיות שמהוות בסיס לעצמאותו גופנית של אדם ולאי-תלות בזולת } האנושי  בחתולים קשישים? אוכל-שתייה-עשיית צרכים בארגז-הליכה/מוביליות. במקרה של בלה אהובתנו, הליכה מדדה. הארטריטיס מציק.

הצלנו את בלה ממטחנה – הגיעה אלינו  בדצמבר 2010 דרך פעילה פרטית אחרי עיקור

 

חפוז, כשחוט ניילון משתרבב מבטנה. חתולה שקטה ויפהפייה ונבונה, הופתענו לגלות עד כמה, שחיפשה פינה שקטה ואוהבת. בשנים הראשונות חששה ממגב וממטאטאים. החלאות האנושיות כנראה היכו את היצור העדין הזה.

נדמה לי שבלה ניצלה כבר את 7 הנשמות של כל חתול. ללא ספק, היא ממדה לאיטה במדרון. מסרבת להספיד כי אולי תפתיע. שוב. היא כבת 15 או 16 ובמצב בריאותי די מחורבן. הגזעיות. הפחיסות מעשה ידי אדם. ואנחנו אוהבים אותה כל כך.

מקווים שתמשיך להילחם.

יָארְצַיְט

אבא שלי נפטר לפני שמונה שנים.

אבי שלי שמר מצוות עד לאחר השואה.

בעלותו ארצה, לאחר ששכל את כל בני משפחתו שנספו באושוויץ, החליט להוריד את הכיפה.

גם החיבור לאמי, בעלת הגינונים האירופיים, שעלתה לארץ בראשית שנות החמישים כשבאמתחתה שני תארים נדירים – תואר ראשון במה שנקרא אז פילולוגיה מודרנית ותעודת אחות מוסמכת – איננו מקרי. הוא חרג מקבוצת השווים הפולנית שלו ובחר באישה שלא דיברה את שפתו, ולא חיבבה במיוחד את הקבוצה שהוא כינה "בני עיר שלי".

השנה עדיין לא פקדתי את קברו. מזה שנתיים, בני המשפחה המצומצמת שלנו מגיעים לשם בנפרד. אבא נפטר בכ"ח בתשרי – תאריך עברי סתמי מבחינתי. הקרבה אליו איננה נמדדת בהתייחדות עם מצבת שיש, אבל אני יודעת שטקסים מאין אלה היו חשובים לו.

ולכן נפקוד את קברו השבוע.

יעקב ליברמנש, שמשום מה לא הוריש לי את הגן החשוב הזה, היה כל ימיו אופטימיסט בלתי נלאה.

יהי זכרך ברוך.

טקסט שכתב אייל ליברמנש:

https://www.facebook.com/search/top/?q=%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%A9%20%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%20%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%A9