יָארְצַיְט

אבא שלי נפטר לפני שמונה שנים.

אבי שלי שמר מצוות עד לאחר השואה.

בעלותו ארצה, לאחר ששכל את כל בני משפחתו שנספו באושוויץ, החליט להוריד את הכיפה.

גם החיבור לאמי, בעלת הגינונים האירופיים, שעלתה לארץ בראשית שנות החמישים כשבאמתחתה שני תארים נדירים – תואר ראשון במה שנקרא אז פילולוגיה מודרנית ותעודת אחות מוסמכת – איננו מקרי. הוא חרג מקבוצת השווים הפולנית שלו ובחר באישה שלא דיברה את שפתו, ולא חיבבה במיוחד את הקבוצה שהוא כינה "בני עיר שלי".

השנה עדיין לא פקדתי את קברו. מזה שנתיים, בני המשפחה המצומצמת שלנו מגיעים לשם בנפרד. אבא נפטר בכ"ח בתשרי – תאריך עברי סתמי מבחינתי. הקרבה אליו איננה נמדדת בהתייחדות עם מצבת שיש, אבל אני יודעת שטקסים מאין אלה היו חשובים לו.

ולכן נפקוד את קברו השבוע.

יעקב ליברמנש, שמשום מה לא הוריש לי את הגן החשוב הזה, היה כל ימיו אופטימיסט בלתי נלאה.

יהי זכרך ברוך.

טקסט שכתב אייל ליברמנש:

https://www.facebook.com/search/top/?q=%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%A9%20%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%20%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%A9

 

חמוץ לי

הכול חמוץ בזמן האחרון ואין הכוונה לחמיצות מלפפונית מתונה, חרפרפה-מלוחה.

המקום הזה. המדינה הזאת – נעשתה החמצה אחת גדולה – כשהכינוי האימבצילי שמכתים בעיקר את הירק הירקרק, מעיד על זה שטבע אותו ועל קהל מאמיניו.

בפוסט אקראי שדגמתי אתמול בפייסבוק, תיארה הכותבת כיצד אישה נפלה בקולנוע ואיש לא ניסה לסייעה פרט לה, הכותבת. תיאור מצב שמדגים היטב את התהליך הסופני של הסולדיריות החברתית לשעבר, שהתפוררה עד דק.

וכל נועלי הכפכפים הממהרים שעוקפים ישישים בתור לקו 5 – כן – אתם, הזוג עם הקרטון שהתפרש על ספסל מול הסנטר ולא טרח לפנות מקום לאיש/ה; אחיכם ואחיותיכם שפורשים את רגליהם המכופכפות על ספסלי האוטובוסים.

כל החשמליים שדוהרים על מדרכות העיר המטונפת והאהובה שלי.

היעדר חמלה כלפי בעלי חיים לצד תופעה נוספת; המרביעים. יצורים ויצורות שמחפשים "זיווג" לפומרניין/שיצו/פודל  – זיווג?  שידוך מהגיהינום, שתכליתו השלמת הכנסה לא מתועדת ולא חוקית בדמות התעמרות ביצורים על ארבע ומכירת הגורים שייוולדו עקב ה"זיווג" הכושל הזה לכל המרבה במחיר.

אין לי מושג למי אצביע בבחירות הקרובות. כנראה ללדיאנסקי, אח נוסף שנכבש לצדי בקופסת המלפפונים החמוצים.

ובינתיים הייאוש הולך ונעשה בלתי נסבל, מפני שהחמיצות הזאת תלך ותגבר.

 

#לאהתלוננתי – הממסד הרפואי הפגום

#לאהתלוננתיהממסד הרפואי הפגום

 

רופאים. כן, רופאים. שבועת היפוקרטס, טוהר מידות ושאר נדרים תלושים מכל הקשר מציאותי.

הייתי בת 12 והלכתי לבדי, כמקובל בזמני, לרופא שיניים מומלץ, שקיבל מטופלים בדירתו. האיש עבד בגפו ללא סייעת או שיננית. למה? כך היה מקובל אז.

הוא בדק אותי וככל הנראה גם טיפל, מתקשה להיזכר בפרטים. וכשעמדתי לקום מהכיסא המוטה לאחור, הוא העביר יד מגששת על החזה הילדי שלי. קמתי ונמלטתי משם, רצה כל הדרך הביתה. ולא סיפרתי. רק לפני כעשר שנים סיפרתי לאמי האהובה והיא היתה מזועזעת מכך שלא חלקתי איתה את המידע.

 

השני היה גניקולוג שהגעתי אליו בתחילת שנות התשעים בהמלצת בן זוג לשעבר, שהתמחה באותה התקופה בקנדה. הגישה של המומלץ הייתה קריפית מלכתחילה. הוא חקר לטיב הקשר שלי עם הממליץ וחייך חיוכים נעווים. במפגש השני, ניסה לבצע מעשה מגונה באמצעות הספקולום.

גם הפעם לא סיפרתי דבר.

הטינה והזעם  הגיעו, בסופו של דבר, לכלל פעולה. האקט הפמיניסטי המשמעותי מבחינתי, שמתואר בספרי, "פגומות" (פרדס 2002), משרטט מסלול של התנגדות מושכלת ואי-נכונות לקבל חוות דעת רפואיות שרירותיות. כל הרופאים שפקדתי במהלך פחות משנה עקב מיומות, גידולים שפירים ושכיחים ברחם, שיצאו מכלל שליטה בעת ההיא, המליצו על כריתה. בסופו של דבר הגעתי לרופא (הודות לאותו חבר לשעבר, שבינתיים הפך לפרופ') שהסכים מיד לבצע את הניתוח שביקשתי. הרחם הוצל, המיומות הוסרו ואני נשמתי לרווחה.

נ.ב. בעקבות מסלול הייסורים הזה נרשמתי לתכנית המצוינת ללימודי מגדר בבר אילן. במהלך הדוקטורט התחברתי עם אחת המרצות. ומה הסתבר? שהמקריפ  החייכן נגע גם בה באופן דומה. וכן. גם היא החרישה.

 

אֵפֶר סמארט טי־וי

http://lyrica.org.il/blog/?p=2039

ב"ליריקה".

ולמתעצלות:

 

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ”צַּוָּאָה בַּחַיִּים”?

"ויץ" ליום כיפור

אותי זה די שעשע. הויצים של היק'עס בגיל הפלטינה – מעלילותיו של ר', המתאמן השני החביב עלי בדיור המוגן. ר' בן ה-95 ,מספר על אחת הדירות בבעלותו, שעתידה לעבור בעתיד לבנו. "הכול ילך אליו. אני חושב להקים כספומט על הקבר שלי. שלנינים יהיה קל למשוך כסף".

בּוּגֶנְוִילְיָה ערסית

בּוּגֶנְוִילְיָה  ערסית

מתפרצת, שתלטנית, מייפה

במקצת את הזגוגיות

הלבנות-עכורות

שמאחורי חדר הכושר

מסווה כמעט

כליל

את הרחוב שגובל

בחצר האחורית.

יושבת אל שולחני ומתענגת על

שלווה זמנית נטולת "דיירים"

 

מחשבת את השנים

שנותרו,

נשבעת להיגדע לאלתר אם

יתקוף אותי הערפול

הממסך, המטמטם

הנלווה לאריכות ימים

מאררת.

תוצאת תמונה עבור בוגנוויליה