פגימוּת של מגדר
במהלך הפרויקט הפמיניסטי המרשים של (1987) Martin, מכוננת החוקרת טיפולוגיה גנאולוגית של התרבות המערבית באמצעות בחינת דימויים שליליים הרווחים בספרי רפואה, הנסבים על טווח החוויות הגוּפנַפשיות הנשיות – PMS, ווסת, היריון, לידה וגיל המעבר (מנופאוזה). בחרתי להתמקד בהשתמעויותיהן של הקונוטציות השליליות הנסבות על PMS , ווסת ומנופאוזה, הואיל והדיון במעגלי חיים נשיים אלה רלוונטי להמשגה התיאורטית שבעטיה מפגינים גינקולוגים רבים "חדוות כריתה" של רְחמים, בהימנעם מביצוע Myomectomy (ניתוח לכריתת המיומות בלבד ושימור הרחם) בנשים בנות ארבעים ומעלה או בנשים המוגדרות על ידם כמי שהשלימו את פרק ה"וולדנות" של חייהן ולאחר מכן אתייחס בקצרה לניצניה של תופעה ישראלית חדשה, נשים שבחרו להיות "חופשיות מגידול ילדים" (childfree).
לפני מספר שנים ראה אור ספרי, 'פגומות' (פרדס, 2005), שיוחד לתיעוד מסע שהוכתר בהצלחה להצלת רחמי מכריתה עקב מיומות סימפטומאטיות, שיצאו מכלל שליטה. בטקסט שהופיע על גב הספר הגדרתי את הספר "ממואר פולמוסי", משום שהגדרה זו מאפיינת את התנודות המעגליות, המתמידות, בין חתירה לכתיבה בקול אישי ומובחן לבין ניסיון להצביע על הקשרים תיאורטיים נוספים, כמו גם הטמעת תפיסת עולמי הפמיניסטית. 'פגומות' מיפה, אפוא, את הרחם הנשית כזירת פעולה המהווה מושא של שיחים חברתיים-תרבותיים גבריים לצד אזכור של סוגיות בריאותיות, אתיות ופמיניסטיות, כגון הקשר הישראלי הטעון בין הרחם הנשית לבין פריון וילודה.
גוללתי בספרי את קיצור תולדות מאבקיי בממסד הרפואי. במהלך 16 חודשים טענו כל הגינקולוגים הבכירים שפניתי אליהם כי הפיתרון היחיד למיומות שהלכו וגדלו, הוא כריתת רחם. סירבתי להיכנע למה שכיניתי "סירוס כירורגי", ערכתי מחקר עצמאי ונעזרתי במקורות מידע מגוונים, מקוונים ואישיים. בעיצומו של התהליך גיבשתי תובנות ראשוניות בדבר "המיתוס הדו-קוטבי של הנקבה הישראלית כ"רחם הלאומית", המבייצת וההרה או לחלופין – ה"מסורסת" (שם, עמ' 8), הואיל והרופאים שפניתי אליהם התייחסו לתפקידה של האישה כאל תפקיד ביולוגי גרידא, המסתכם בילודה. לפיכך, מנקודת ראותם מרגע ש"תפקיד" זה תם ונשלם, הרחם הוא בבחינת "שק" א-פונקציונאלי, שניתן לכרתו.
כל אותה העת – הן במהלך המסע להצלת רחמי מכריתה והן בשעה שתרתי אחר מו"ל/ית הגון, שלא ינסו לבצע בי סירוס רוחני ויתבעו ממני לעדן ניסוחים משיקולים מסחריים, פן ארתיע את ציבור הקוראים והקוראות – שהפנים את התפיסות הפטריארכליות שניסיתי לקעקע – הייתי מודעת בעוצמה להיעדר הנגישות למקורות תיאורטיים. תרתי לשווא אחר מחקרים רלוונטיים, שלמרבה הצער אינם נגישים לקוראת שאינה נמנית עם חוגי האקדמיה, תהא אסרטיבית ככל שתהא.
לאחר שהספר ראה אור, החלטתי להירשם ללימודי התואר השני בחוג למגדר באוניברסיטת בר-אילן. דברים אלה נכתבו ב-2007, סמוך לסיום לימודי השנה הראשונה בחוג למגדר. הייתה זו שנה אינטנסיבית, מפרה ומרגשת, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית ואישית. הדברים שנכתבו להלן, משקפים תהליך רפלקסיבי שהתבצע בדיעבד על אודות חומרי הגוּפְנֶפֶש שתועדו ב'פגומות'. בפרפראזה על משפטה המכונן של סימון דה בובואר 1973) De Beauvoir,) "אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה", גם הפרסונה הכותבת שורות אלה לא נולדה "חוקרת פמיניסטית מוּדעת", הגם שבמרוצת הזמן היא עשויה להשתכלל ולהיעשות כזו. מכיוון שאישה אינה "נולדת פמיניסטית" (בדיוק כפי שהיא אינה נולדת "בשלנית" או "וולדנית"), החלטתי שמן הראוי לתעד את התהליך שהתנסיתי בו – מעבר מן הפרקטיקה לתיאוריה. בדומה לגופמן ( 1963), המתאר ב"סטיגמה" את מגוון ההתנהגויות האנושיות במהלך המפגש בין ה"שונים" או ה"מוכתמים" לבין ה"רגילים", בערערו על הקטגוריות הבינאריות כדי לאפשר "קריאה" מחודשת של הגילומים החברתיים כדבר מה נזיל ובר-שינוי, אנסה לבצע קריאה חתרנית-תיאורטית מחודשת של גופי השיח ההגמונים והדכאניים, הטומנת בחובה אפשרות של התנגדות, שינוי והעצמה מבחינתן של נשים כמותי, שהחברה הישראלית מתייגת כפגומות.
גופי השיח: המטפוריקה הדכאנית של טקסטים רפואיים
"שומה על נשים לכתוב מן האישה ואליה", טוענת הלן סיקסו במסתה 'לבוא אל הכתיבה', לאתגר את השיח החברתי המערבי והסימבולי, שנשלט על ידי הפאלוס ולכתוב ב"דיו הלבן", המטפורי, של הגוף. רק כך, באמצעות הכתיבה, ניתן להדביר את הפרקטיקות הממשטרות את הגוף הנשי – כמו היה הבשר טקסט החווה את המציאות וכותב אותה – ולשחררו מכלאו.
כיצד הפך תהליך הרבייה (reproduction) האנושי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדימויים החוזרים ונשנים בספרי רפואה, לדבר מה המקביל לייצור תעשייתי (production ), אָ-לָה מארקס?" שואלת Emily Martin (1987) במבוא לספרה The Woman in the Body . מה טיבם של דימויים אלה ובאילו אופנים הם מגלמים את ההבניות התרבותיות-חברתיות המושרשות, ההיררכיות והדכאניות כלפי הגוף הנשי? האם ניתן לברוא שפה חדשה באמצעות שכתוב חתרני-פמיניסטי, בדומה ל-Martin, או לנכס את הדיו המטפורי של סיקסו, כפי שביקשתי לעשות בשעה שהתעקשתי לחרות את הנרטיב של גופי ה"מטריאלי הנחשב", השלם ועם זאת הלא אימהי, ומהן המשמעויות הפמיניסטיות המעשיות, המעצימות, הנובעות מכתיבה הוליסטית מתוך הגוף הנשי, בניגוד לכתיבה מנוכרת על אודותיו?
מישל פוקו בחן כיצד לחצים חברתיים מעצבים את הגופים הנשיים, הכפופים לכר נרחב של פרקטיקות ומשטרי שיח שונים (מיילס, עמ' 123, 2005 ). באופן דומה, מתארת Martin (pp.20 ) את ה"קיטוע" או הפרגמנטציה הזהותית (dismemberment) במובנה הפוקויאני: פוקו תיאר ב"לפקח ולהעניש" ( Discipline and Punish, מתוך: Martin, pp.20-21 ) את דפוסי המשמעת שרווחו במאה ה-19 בבתי הכלא ובצבא. כדי להבטיח את התנהלותם הסדירה של מוסדות אלה, הופנמה סדרת הכללים עד שהפכה לבסוף חלק בלתי נפרד מאישיותו של הפרט. המוסדות היצרניים הקפיטליסטיים ניכסו לעצמם טכניקות דומות, בשעה שהִבנוּ את אתיקת העבודה על תכונותיה ההכרחיות, כגון דייקנות, משמעת עצמית וקפדנות. Martin מבצעת אנלוגיה פוקויאנית, בטענה כי הרפואה המודרנית נטלה על עצמה את התפקיד שמילאה בעבר הרשות השופטת. הואיל והסבת כאב פיזי אינה נחשבת עוד חלק מן הענישה, מאלחשת הרפואה המודרנית את הגוף בסמים, כדי למנוע בעדו מלחוש כאבים במהלך הפעולות הכירורגיות. עם זאת, ה"קיטוע" הזהותי-נשי עדיין נוכח בעוצמה, בשעה שהגוף נתפס כדבר מה המנוכר ל"עצמי" או לנפש.
במהלך ניתוח הסיבות לקונוטציות השליליות הנלוות לדיון רפואי בווסת ובגיל המעבר, מבהירה Martin שאלה נתפסות כ"סטייה" מן הנורמה. הגוף הגברי הוא הגוף הנורמטיבי, שאינו חוטא ב"בזבוז משאבים" לריק (pp.42-43 ), ולפיכך הכול נמדד יחסית אליו. טענתה מזכירה את טיעונה של דה בובואר (2001) בספרה 'המין השני': "האישה אינה מוגדרת כשלעצמה אלא בהתאם להגדרתו של הגבר ויחסית אליו (עמ' 13, שם). עובדת היותו של הגבר מובנת מאליה, משום שהאנושות היא הגבריות בשעה שהנשיות היא ה"אחרוּת", ולפיכך נשים מוגדרות באמצעות השוואה לקטגוריה ה"טבעית" של הגבריות ואינן מתקיימות כקטגוריה עצמאית, בלתי תלויה.
Martin מראה כיצד המטפורות היצרניות העצימות המושרשות בתרבות המערבית משרתות את האתוס הקפיטליסטי, שלפיו נתפסים בני האדם כמי ששומה עליהם לייצר סחורות. מה קורה, אפוא, במהלך המחזור החודשי? גופיהם של נשים כשלו מ"לייצר", בהוסיפם חטא על פשע:
(pp.46 ) הדימום "חסר תכלית", שבמהלכו הרחם אינה משמשת מצע חמים לעובר, הוא בבחינת בזבוז מוחלט של משאבים יצרניים ולפיכך משול לפסולת. ובשעה שהייצור עולה בתוהו, טוענת מרטין, הדימוי של אותו "בזבוז משווע" מעורר בנו תחושות של חרדה ואימה, בדומה לחרדה שרווחה במאה ה-19 שמא המיכון "ישתבש" או ייצא מכלל שליטה.
לפיכך, טוענת Martin , השינויים שחלים ברירית הרחם במהלך המחזור החודשי, מתוארים בטקסטים רפואיים באמצעות דימויים שליליים כגון "מפורר", "כלה", "מתה", "סילוק פסולת", או "הרחקה" – ביטויים המעידים על כשל ועל פירוק מואץ (pp.48 ), להבדיל מן הדימויים החיוביים המאפיינים את תאי הזרע הגבריים, המתוארים בהתפעמות בספרי הרפואה כתאים שניחנו ביכולת "יוצאת מגדר הרגיל" לייצר מדי יום מאות מיליוני תאי זרע, הגם שרק תא זרע אחד מבין אותם מאה מיליון תאי זרע "יוצאים מגדר הרגיל", מפרה לבסוף את הביצית.
"מנקודת ראות מכניסטית "יעילה", המתייחסת לווסת כאל בזבוז משאבים, מוטב לקונן דווקא על הבזבוז הגברי המשווע! " טוענת מרטין ( pp.48) . בשאָלָה מדוע הביוץ אינו זוכה להתפעלות רפואית דומה, היא משיבה שזקיקי השחלה המכילים את הביציות, מצויים שם מיום היוולדה של התינוקת. הואיל ותהליך הייצור של הביציות אינו גלוי לעין, בניגוד לתאי הזרע הגבריים, דומה שהביציות פשוט "ממתינות להן על המדף, כשהן מתנוונות ומזדקנות, כמו מלאי עודף ומיותר" (pp.49 ), בהתעלם מכך שגם תאי הזרע הגבריים מועדים להזדקנות ולניוון. כך מציינת ד"ר מרים סטואפרד (עמ' 26) בספרה (הנושא כותרת טעונה לכשעצמה), "היריון מושלם" (1993): "כל מלאי הביציות של האישה נוצר בשתי שחלותיה עוד לפני שנולדה. חמישה חודשים לאחר שהתעברה אמה, העוברית נושאת בערך שבעה מיליון ביציות. רבות ימותו בחודשים הבאים, וכשתיוולד יישארו לה בערך שני מיליון ביציות. תהליך ההתנוונות יימשך עד הבגרות המינית, ובה ישרדו 200.000 עד 500.000 ביציות".
מכאן נגזרת השתמעות נוספת; הקשורה להיררכיה של הזירה הפרטית-ביתית בהשוואה לציבורית. הואיל ומעצם הגדרתה הרפואית הווסת אינה נחשבת לאקט יצרני, המקנה לסובייקט הנשי "זכות" להימנות עם באי הזירה הציבורית, מתנסות נשים במהלך המחזור החודשי בשניוּת דכאנית כל אימת שהן נוכחות בזירה הציבורית. כפי שאראה בהמשך, בתת-הפרק שייוחד לתסמונת הקדם-ווסתית ולגיל המעבר – הדימויים השליליים הרווחים בכל הנוגע לתופעות אלה, הן ברובד החברתי-תרבותי והן כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות הרפואית – נובעים מן הדיכוטומיה בין שתי הספֶרות. עקב כך, כופה האידיאולוגיה החברתית-תרבותית על נשים במהלך המחזור החודשי כמו גם בתקופת גיל המעבר, לדכא את הפן של ה"סוד המביש", הנסתר, בדמותם של אברי הרבייה המדממים או האיברים שכשלו מלהמשיך ולבייץ.
Martin מציינת כי רבות מהנשים שראיינה, אפיינו את המחזור החודשי במונחים כ"מטרד" ואת הדימום כ"מגעיל" (pp. 92-96 ) או "נוראי וכבד", מעורר אימה ו"פחד מוות", בציינן שהן "שוכבות במיטה ומדמיינות שהן טובלות בשלולית של דם". כמה מהן התייחסו לתחבושות ההיגייניות הספוגות בדם, קודם להמצאת הטמפונים, או לאימה שהסב להן הדימום בנעוריהן, כאשר חששו להחדיר טמפון. הואיל והוריהן וחבריהן התייחסו לווסת כאל דבר מה "מזוהם", הן עצמן חשו "מזוהמות" במהלך המחזור החודשי, שהפך ל"סוד מזוהם", הגם שכפי שמציינת אחת המרואיינות, "לא נדף ממני סירחון ולא הייתי מזוהמת…. אבל זה מידבק ובסופו של דבר, את מרגישה כמו גוש צחנה מבלי לדעת למה" ((pp.93.
PMS : "פולחן האינוולידיות"
בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, כשבטי פרידן הלינה בספרה The Feminine Mystique (1963) על ה"בעיה שאין לה שם" – אותו תסכול אדיר שפקד את נשות הפרוורים האמריקאיות שניסו, לשווא, ליישב את הסתירה בין דמות הקדושה לקדֵשה ואת הפער בין נשיות למיניות ובין קריירה לאימהות, בעידן שבו משלו בכיפה נורמות של מוסר מיני כפול, של שמרנות ושל צביעות חברתית, כשנשים הוּדרו ממוקדי הכוח של הזירה הציבורית ונכלאו בכלוב של זהב או ב"מחנה ריכוז נוח לנשים", מטפורה אומללה שטבעה פרידן – איש עדיין לא העלה בדעתו לכנות את ה"תסמונת קדם ווסתית" (PMS; Premenstrual Syndrome או PMT Premenstrual Tension) בשמה המפורש. לדברי Martin ( (pp.111, העיסוק הבלתי נלאה בנושא החדש הפך למוקד השיח החברתי-תרבותי-רפואי בבריטניה ובארה"ב, עשרים שנה לאחר שספרה של פרידן ראה אור. עד מהרה החלו מתפרסמים אין-ספור מאמרים עיתונאיים וטקסטים מדעיים, שבעקבותיהם נופקו שלל תרופות שנועדו לטיפול בנשים שלקו בתסמונת זו.
למרבה האירוניה, עשרים שנה לאחר שפרידן תבעה במפגיע לשלב נשים בזירה הציבורית, החלו נשמעים יותר ויותר קולות שטענו כי התסמונת הקדם-ווסתית (PMS או PMT), הנָה "מחלה של ממש" ו"בעיה פיזית אמיתית". כיצד פירשו, אפוא, את מקורה של "הבעיה הפיזית"? כ"ככשל תפקודי בייצור ההורמונים קודם למועד המחזור או ליתר דיוק, כשל של ההורמון הנשי, הפרוגסטרון" (pp.114), כפי שטען מחברו של טקסט רפואי פופולארי, בציינו כי "למעלה משני שלישים מכלל הנשים, סובלות מסימפטומים של PMT". הווה אומר: לפי התפיסה שרווחה משלהי שנות השמונים ואילך, רוב הנשים סובלות במהלך גיל הפוריות מתופעה חריגה (abnormal), המשבשת את המחזור ההורמונאלי של גופן.
ההתייחסות לתסמונת הקדם ווסתית מעידה, אם כך, על תפיסות עולם דכאניות מושרשות בדבר אופניי חלוקת התפקידים החברתיים בין גברים לנשים, כאשר סוכני החִברוּת משעתקים פרקטיקות מוסדיות בעשותם שימוש בשפה ממשטרת, אלימה ומדירה. במאה ה-19 נחשבה הווסת לתופעה פתולוגית. הרופאים, שסברו כי אברי הרבייה הנשיים קונים שליטה מוחלטת על המהות הנשית, פיתחו את "תיאורית האנרגיה", בהתריעם כי הואיל והמלאי האנרגטי ההתחלתי העומד לרשות הגוף הנשי מצומצם ממילא, מוטב שלא "לבזבז" אנרגיה במהלך המחזור החודשי. סברה זו סייעה להגמוניה הפטריארכלית למשטר נשים שעסקו בפעילויות "אנטי נשיות" מובהקות, כגון רכישת השכלה או יציאה לעבודה. האמתלא הרפואית ל"פולחן האינוולידיות", כפי ש- Martin מכנה אותו, הייתה ההנמקה פטרונית שמוטב לגדל נערה בעלת מזג נוח, האמונה על מלאכות הבית, מאשר להניח לה לרכוש השכלה ולפתח אישיות נוירוטית. בה בעת נערות ונשים רבות, שנמנו עם מעמד הפועלים, נאלצו לעבוד למחייתן שעות ממושכות בעבודות גופניות מפרכות. הן תוארו בספרות הרפואית ובכתבי העת הפופולאריים כ"חיוורות", "חלושות" ו"חולניות", כאשר תלמידות וסטודנטיות, "שהפעילו את מוחותיהן בניסיון לחקות גברים", נידונו ברותחין.
מן הראוי לבחון כיצד הועתק מרכז הכובד מן הדיון בשאלה האם נשים מסוגלות להשתלב בזירה הציבורית במהלך המחזור החודשי, לדיון בסוגיה האם הן מסוגלות לעשות כן במהלך הימים הקודמים למחזור. הראשון שטבע את המונח PMS – Premenstrual Tension בשנת 1931, היה Robert T. Frank. (pp.117 ). ההשתמעות הראשונה שעולה מן התיאוריה שלו, מעידה על הפנמת האמונה שרווחה במאה ה-19, שלפיה המערכת ההורמונאלית הנשית "אחראית" למצבה הרגשי של האישה במהלך החודש כולו. Frank תלה את האשמה במתח הנלווה לימים הקודמים למחזור בפעילותן של השחלות ולפיכך, ה"תרופה" שהגה הסתכמה בטיפול בקרני רנטגן לאזור השחלות כדי למתן את פעילותן. ההשתמעות השנייה ומרחיקת הלכת, באה לידי ביטוי ביומרה להצביע על קשר סיבתי. הואיל ונשים נתונות במתח סמוך לקבלת המחזור, מן הראוי להטיל ספק בדבר כשירותן כעובדות. לפיכך המליץ Frank למעבידים לאפשר לנשים לשכב במיטה למשך יום או יומיים כל אימת שהתסמונת הקדם ווסתית פוקדת אותן בעוצמה, ובאופן זה הפך את ציבור הנשים ל"בלתי כשירות". אין זה מקרי שממצאי מחקרו של Frank פורסמו סמוך לתום השפל הכלכלי הגדול, שפקד את אמריקה זמן מה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הגברים שנקראו אל הדגל שבו הביתה והנשים, שבמהלך המלחמה איישו את אולמות הייצור ואת בתי החרושת, התבקשו לשוב לבתיהן. לפיכך, טוענת Martin , סמוך לתום מלה"ע השנייה, החלו מתפרסמים יותר ויותר מחקרים שממצאיהם הורו על כך שנשים, ה"נשלטות על ידי ההורמונים שלהן", מתקשות לעבוד קודם למחזור החודשי ובמהלכו.
ממצאי מחקר נוסף, שערכה Katherina Dalton ב-1953 , הורו על כך שהסינדרום הקדם ווסתי משפיע לרעה על ביצועיהן של נשים ושל נערות הן במקומות העבודה והן בבתי הספר (ההדגשה שלי, ר. ל). אולם רק מאמצע שנות השבעים ואילך, תכפו באופן משמעותי המחקרים הספוראדיים שבוצעו קודם לכן על אודות התסמונת הקדם ווסתית. בניגוד לאמתלא הרשמית שרווחה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, חרגה הפעם התואנה מכלל ההנמקות הפטריוטיות בדבר "משימה לאומית", כביכול. במרוצת שנות השבעים, החלו נשים רבות לגדוש את מקומות העבודה הן כתולדה ישירה של ה"גל השני" של הפמיניזם, שסייע להפנים את חשיבותה של היציאה לזירה הציבורית, הן בשל התפשטות תהליך העיור והן הודות למספרן ההולך וגדל של נשים משכילות. אולם מרגע שהנשים החלו להעפיל בסולם הדרגות הפנים ארגוני, הגברים המאוימים היו נחושים בדעתם לסלקן מן הזירה הציבורית תוך שימוש בטיעון הכוזב שלפיו המחזור החודשי, כמו גם התסמונת הקדם ווסתית, פוגמים ב"יצרנות וביעילות".
מן הראוי לבחון כיצד הנכיחו הסוכנים החברתיים – הרופאים ועורכי כתבי העת הפופולאריים – את "קשייהן" של נשים להתמיד בפעילויות שגרתיות שוטפות. הדבר התבצע באמצעות הגדרת התסמינים האופייניים למחזור החודשי ולתסמונת הקדם ווסתית כ"קשיי ריכוז", "היעדר קואורדינציה", "בלבול" ו"שכחה", כמו גם "ירידה תלולה בכושר העבודה", "קשיים להתבטא כהלכה", מגמה מובהקת של "כישלון בבחינות והיעדרויות ממקום העבודה" (pp.121 ). במדריך שראה אור בשלהי שנות השישים, יעץ המחבר להטיל על נשים המצויות בעיצומו של המחזור החודשי לבצע "עבודות פשוטות, החוזרות על עצמן, שאינן תובעות ריכוז, ולדחות את העבודות התובעניות עד לאחר שתתאוששנה" (טיעונים דומים רווחים בכלכלה הקפיטליסטית הגלובאלית בת ימינו, כאשר מעסיקים משלמים שכר מינימום לנשים אסייניות מן העולם השלישי, המבצעות עבודות חדגוניות על פסי הייצור של תאגידי האלקטרוניקה, באמתלא שהן סבלניות ומורגלות בעבודות מונוטוניות).
Martin עושה, אפוא, שימוש בניתוח פוקויאני על אודות הגוף כזירה שהשיחים הדכאניים פועלים בו ועליו, הן במהלך הסינדרום הקדם ווסתי והן בשעת המחזור החודשי. לפיכך, קודם שמאשימים נשים ב"לקות" הנובעת מחמת אי-כשירות הורמונאלית, מן הראוי לבצע היפוך מושגי ולתהות האם ניתן לבצע טרנספורמציה בארגון החברתי הקיים, התובע מנשים לכהן בשתי משרות (double-day) הן במהלך יום העבודה ה"רשמי" והן לאחר מכן, בבתיהן. ההתניות החברתיות-תרבותיות משדרות, אם כך, מסר כפול: מחד, נשים מתויגות כבעלות "תפקוד לקוי" הן במרוצת הימים שקודמים למחזור החודשי והן במהלכו כשמאידך, נשים עובדות העושות הכול ובלבד שתממשנה מצוינות תפקודית, נאלצות להתמודד עם הסטיגמה האחידה והמאחידה בדבר אותה "לקות" (126). האם ניתן לשכתב את הנרטיב ולשחררו, תוהה Martin , ומשיבה על כך בחיוב: עובדות המתקשות להתרכז במלאכות מונוטוניות במהלך ה- PMS , עשויות לייצר אסוציאציות חופשיות, יצירתיות, שבסופו של דבר יועילו לארגון ויאפשרו לנשים לחרוג מן הבינאריות ולכונן זהות כּוּלית.
רבות מן המרואיינות של Martin , טענו שבמהלך התסמונת הקדם ווסתית הן חשות אחוזות דיבוק, possessed , לצד תחושות של כעס אדיר ודיכאון. בה בעת, ביצע הממסד הרפואי התקה מכניסטית, בתרגמו את הממד הנפשי-רגשי למנעד אחיד ומאחיד נוסף, של גופים כושלים שתפקודם לוקה בחסר. מהו, אפוא, מקור הכעס הנשי, אותו זעם נורא שבעטיו חשות הנשים אחוזות דיבוק מחד ורגשי אשם מאידך? האם יתכן שהכעס כמו גם התקפיי הזעם, הפוקדים נשים רבות במהלך התסמונת הקדם ווסתית, מהווים תולדה של דיכוי שיטתי הבא לידי ביטוי בשכר נמוך, ב"תקרת הזכוכית" הקשיחה, שאינה מאפשרת להן להעפיל בהיררכיה הארגונית ובכורח לבצע כפל תפקידים תובעני ושוחק הן במקום העבודה והן בבית, תוך כדי התכחשות לעצמיותן? האם מדובר במקריות גרידא, שבעטיה מתארות נשים רבות את תחושותיהן בביטויים כגון "מרד", "התנגדות" או כמי ש"נתונה במלחמה, והאם קיים חוט מקשר בין הזעם האופייני לתסמונת הקדם ווסתית לבין התקפיי הזעם שעליהם מדווחות נשים רבות במהלך גיל המעבר?
"ספר הדקדוק הפנימי" ההיררכי של השפה
Martin סבורה שנשים רבות בגיל הפוריות, השכילו למצוא אופניי התנגדות מגוונים לשיחים ההגמונים הדכאניים בשעה שפיתחו אלטרנטיבות המאחות את התנסויותיהן כסובייקט, באמצעות גיחות תכופות לחדרי השירותים במקומות העבודה והפיכתם למעין "מקדש מעט" כל-נשי, שם הן מטפלות ב"סוד" המוצנע, היינו, אברי הרבייה המדממים, הטעונים חבישה וטיפול. אולם מה קורה לאחר מכן, בשנים שלאחר גיל הפוריות? האם קיימת אלטרנטיבה תרבותית חתרנית, שיש לאל מילותיה והנכחותיה לחרוג מן ההמשגה המקובלת, השלילית, של גיל המעבר כשנים מנַוונות ומְנווּנות?
תהליך הפירוק וההרכבה המושגיים שעורכת Martin חשוב מאין כמותו, בחשפו את אופניי כינון הנשיות או ליתר דיוק, את אופניי כינון האובייקט הנשי תחת עיניה הבוחנות והשפה הבינארית, המשתקת, שטבעה ההגמוניה הגברית. Martin מנתחת את המושג בעל כפל המשמעות "גלי החום" (hot flashes / hot flushes ), שהאימפליקציה ההגמונית שלו מהווה אינדיקציה "גופנית" ברורה, האופיינית לגיל המעבר, הגם שלא ניתן לבצע נתק בין היבטיהם הגופניים המובהקים של גלי החום, לבין השתמעויותיהם התרבותיות-חברתיות. במאה ה-19 רווחה סברה כי :
"flashes and flushes are caused by `too much or bad blood` and (are) welcomed as purifiers".
לפיכך, "גלי החום" כמו גם "הסמקה" הם מושג תלוי משמעות, שפורש במאה ה-19 כדבר מה חיובי, המטהר את הדם. בה בעת, flushes , אדמומית וסומק, התפרשו כהוכחה לכוח, הרמוניה פנימית ואיזון פנימי, להבדיל ממשמעותם התרבותית-חברתית המהופכת, בת ימינו, של גלי החום (flushes/flashes), המתפרשים כתסמין חיצוני בולט המאפיין את גיל המעבר – תקופה ממושכת בחיי נשים, המכילה קונוטציות שליליות כ"היעדר שליטה פנימית" כמו גם קץ הרבייה הנשית. בשלב הראשוני של תעתוק הראיונות עם נשים בגיל המעבר, שתיארו את גלי החום שפקדו אותן, תהתה Martin האם קיים מכנה משותף בין תחושות הזעם שהביעו לבין הכעס שחשות נשים רבות במהלך התסמונת הקדם ווסתית. בתום תהליך רפלקסיבי, הגיעה למסקנה שרגשי האשם הנלווים לגלי החום, הנובעים מכך שהן מתנסות בדבר מה חיצוני, המנוכר לגופיהן, אינו חמת זעם כי אם מבוכה. Martin מצביעה על הקבלה מדויקת בין התנסויותיהן לבין האופן שבו מגדיר גופמן מבוכה: הסמקות, גמגום, דיבור מתלעלע, עוצמת קול גבוהה או נמוכה מן הרגיל, נימת קול מהוססת או מרוסקת, הזעות, חיוורון, מצמוץ, רעד בידיים, תנועות מהוססות או מתנודדות, נטייה לפיזור נפש ונטייה לשימוש לקוי במילים, תוך החלפתן במילים בעלות צליל דומה (malapropisms ).
הגם שרצף התסמינים הגופניים שמנה גופמן אינו מופיע בשלמותו, כמה מן המשמעותיים ביותר – הסמקה, זיעה ומבוכה – מופיעים הן בשעה שאדם נקלע למבוכה והן בשעת גלי החום. גופמן סבור שתחושה של אי-נוחות קיצונית או מבוכה, מתחוללת בשעה שאנו חשים שסועים, חצויים. באזכרה היבטים נוספים שתיאר גופמן, מונה Martin עילות נוספות לתחושה עצימה של מבוכה הפוקדת נשים המתנסות בגלי חום בשעה שהן מצויות בזירה הציבורית: 1. כישלון לאשרר את ההערכה העצמית 2. אובדן היציבות או היכולת לממש תפקודים חברתיים, כגון היעדר יכולת לשלוט בתפקודים גופניים, מעידה או שפיכה של נוזלים וכיו"ב 3. היעדר תואם Meshing) ), כדוגמת אישה שמגלה במפתיע פגם או מום שלא הייתה מודעת אליו 4. הפרת הפרטיות, הן בשעה שפולשים למרחב הפרטי והן בשעה שהופכים באחת למושא של תשומת הלב הכללית; בין אם מדובר בתשבחות ובין אם בביקורת ו- 5, "מבוכה הנובעת מאמפתיה", בשעה שאדם נקלע למבוכה כשמסתבר לו שזולתו אמור להיות שרוי במבוכה.
מרבית ההיבטים שתוארו לעיל, הולמים להפליא את התנסויותיהן של נשים בגיל המעבר המתארות את גלי החום שפוקדים אותן. רבות מדווחות על היעדר תואם ושיפוט לקוי, בציינן שהטמפרטורה השוררת בחדר גבוהה מדי, בשעה שאיש מלבדן אינו סבור כך. רובן ככולן ציינו שגלי החום הם תופעה "מביכה," הגם שהתקשו לנמק במדויק מדוע. מניין נובעת אותה מבוכה? שואלת Martin , בהשיבה: הואיל ובשעה שפוקדים אותן גלי חום הופכות הנשים באחת למושא תשומת לב , מהווים גלי החום – כמו גם המחזור החודשי – החצנה פומבית של סמַן המתקשר לתהליך גופני פנימי, פעילות רחמית או ליתר דיוק (תת) פעילות של השחלות, שאמורה להיוותר פרטית וסמויה מן העין (חפיפה להיבטים מספר 2 ו-4, המאפיינים 'מבוכה' לפי הגדרתו של גופמן). נוסף על כך, גלי החום מעידים על כך שמדובר באישה ב"גיל מסוים" ובנסיבות שבמהלכן היא משתדלת להקרין פן מקצועי גרידא, כעמיתה לעבודה וכדמות סמכותית, המתפקדת ביעילות. בה בעת, גלי החום אינם מאפשרים לה לכונן סובייקט אוטונומי, בידעה שאם תעז לציין בקול באזני בן-שיחה מדוע עלתה אדמומיות בלחייה, הלה יחוש אמפתיה מהולה במבוכה.
לפיכך, התסמינים הגופניים המתרחשים במהלך גלי החום, דומים להפליא לאלה הפוקדים את רובנו בשעה שאנו נבוכים: החל מתחושה של חום וקוצר נשימה וכלה בהסמקה והזעה. Martin סבורה שלמרבה האירוניה, דווקא בנסיבות שבהן נשים מעוניינות להרשים את הממונים עליהן, העצבנות שפוקדת אותן מעצימה את תכיפותם ואת משכם של גלי החום. ממחקר שבחן את התייחסויותיהן של נשים לתופעות הנלוות לגיל המעבר והאם הן מפרשות אותן באופן חיובי, עולה כי נשים המכהנות בתפקידים מקצועיים שניחנו במוטיבציה יתרה להצטיינות, הפגינו גישה חיובית בהשוואה לנשים שעסקו בעבודות בלתי מקצועיות. ממצאי מחקר נוסף, שנערך בבלגיה, מורים על כך שנשים הנמנות עם המעמד העליון סובלות פחות מגלי חום ומביעות שביעות רצון כללית גבוהה יותר מחייהן, בהשוואה לבנות מעמד הפועלים. ממצאים אלה מאפשרים, אפוא, להשתית קשר בין כוח/ כפיפות לבין מגדר וההצרנה של השפה, בכל האמור בהשתמעויותיהם החברתיות-תרבותיות של גלי החום.
Martin מתייחסת למחקר שערכו Lakoff and Johnson (1980) , שהראו כיצד דימויים כגון "כוח" ו'שליטה" מתקשרים למיקום היררכי ולדרגת החום/קור, כאשר אדם בעל שליטה או כוח נתפס כמי שממוקם במעלה ההיררכיה (up ), כפי שניתן ללמוד מן הביטויים הבאים: "אני שולטת במצב". "הוא בעמדת כוח". "הוא בדרגה גבוהה, בכירה". לעומת זאת, הביטוי down מורה הן על מיקום נמוך בסולם ההיררכי והן על תבוסה, מפלה. לפיכך, הביטויים השגורים ב"ספר הדקדוק הפנימי" של השפה האנגלית, כמו גם העברית, מנכיחים את הדיכוטומיה התרבותית המושרשת, שלפיה קיים קשר מובהק בין רציונאליות ומעמד רם ( up ) – לבין אמוציונאליות ומעמד נמוך (down ). מן הראוי לבחון מה קורה לאחר שמוסיפים לדיכוטומיה המעמדית משתנה נוסף – חם/קר: ההיגיון הנערץ נחשב " קר", כפי שמעיד הביטוי 'היגיון קר' (מתוך המילון 'רב-מילים': חשיבה עניינית יבשה, מנוטרלת מכל השפעה רגשית). ביטוי נוסף, בעל השתמעות חיובית, הנו "קר רוח/מזג" בדומה למקורו האמריקאי, שנוכס זה מכבר, קוּל/קוּליות. לעומת זאת, רגשות ובפרט כעס, זעם, הם "חמים" ובעלי השתמעויות שליליות: "ראיתי אדום" , He was inflamed ו-she saw red "חם מזג" או הביטוי "נדלקה נורה אדומה", הטומן בחובו הן את תחושת הסכנה והאיום והן את האדמומיות והחום.
ללא ספק, "ספר הדקדוק הפנימי-מטפורי" של השפה, מצביע על קורלציה היררכית ברורה בין המושגים כוח, דרגה בכירה, היגיון, קור רוח ו"קור" מחד, לבין כפיפות (או היעדר כוח), מעמד נמוך, רגשות ו"חום" מאידך. מהן, אפוא, ההשתמעויות של גלי החום שפוקדים נשים בגיל המעבר? הואיל והן חשות כעס ומבוכה, הן נותרות בקצהָ ה"חם", הנמוך, הכפוף והרגשי של הסקאלה. לסיכום, Martin מקשרת בין המטפורות המרכזיות, הרווחות בשיח הרפואי על אודות הגוף הנשי, לבין מערכת של היררכיה דיכוטומית, שלפיה מוגדר הגוף הנשי כמערכת הנשלטת על ידי הקליפה החיצונית של המוח הגדול (cerebral cortex). הואיל ולתפיסתם ההיררכית נועד הגוף האנושי לייצר תינוקות, מתייחסים הרופאים לגיל המעבר כאל "מקרה" (case) שבמהלכו נפגם מערך השליטה המרכזי: השחלות אינן מגיבות לגירוי ולפיכך חלים הידרדרות, רגרסיה וניוון.
בה בעת, נשים מבוגרות שהתבקשו לתאר בדיעבד את תחושותיהן בגיל המעבר, לא הגדירו שלב זה כ"בעייתי" אלא כפרק שהגיע לקצו, ותו לאו. רבות מהן הביעו שביעות רצון על שפרק המחזור החודשי בחייהן, שהיה כרוך לעתים באי נוחות ובכאבים תם ונשלם, בהביען שמחה על שמעתה ואילך הן יכולות לקיים יחסי מין מבלי לחשוש מפני היריון בלתי רצוי. ללא ספק, הממצא החשוב ביותר מתייחס לטענה שלפיה מנקודת ראות נשית, גיל המעבר אינו מסמל את "קץ הנשיות", גישה אָ-היררכית במובהק: לא זו בלבד שאין מדובר בכשל מערכות אלא בשלב נוסף, שהגיע לקצו כמו גם (pp.176 ) "אבן דרך" רבת משמעות, החל מן ההזדמנות לסיים קשרים בין אישיים שהתרוקנו מתוכנם וכלה בהתמקדות בקריירה חדשה או בתחביבים.
ניתוח "ספר הדקדוק הפנימי-תרבותי, חושף, אם כך, את הדיכוטומיה התרבותית המושרשת ואת קיטוע הרכיבים הזהותיים הנכפה על נשים, הנקלעות למבוכה עזה בשעה שגלי החום "חושפים את ערוותן" בפרהסיה, תרתי משמע. בדומה להתייחסות החברתית למחזור החודשי, גם בגיל המעבר נתבעות הנשים לעשות את הבלתי אפשרי: לשמור בסודי-סודות פן גוּפנַפשי, המהווה חלק בלתי נפרד מעצמיותן, שבעל כורחן הן נוטלות עמן גם לזירה הציבורית – פן הבא לידי ביטוי באמצעות גילומים פיזיים (הזעה, גלי חום, אדמומיות), כשבה בעת אין לאל ידן להפגין התנגדות. עם זאת, הגאולה מן הסד הבינארי, עשויה לבוא לידי ביטוי באמצעות הסירוב להפנים את הדגם הרפואי ההיררכי, לדחות בשאט נפש את הדקדוק הפנימי המסרס, העושה שימוש במונחים כגון "גיל הבלות" ונחישות מודעת להתייחס לגיל המעבר כאל שחרור ומקור העצמה נשי בלתי נדלה.
"מוטציית הבשר המדממת" – כמו גם חריתת נרטיב אישי משחרר
"מוטציית הבשר המדממת, דמוית העובר שהשתרשה ברחמי, המשיכה להתפתח בקצב מואץ. הרופאים מעריכים את גודלה בעשרה סנטימטרים" (מתוך פגומות, עמ' 60). דם. זִרְמה דמית מתמדת, "לא יצרנית", שהופכת במרעה לדבר מה אמורפי, דמוי ווסת מתמשכת, מאפיינת נשים רבות שהמיומות שלהן גדלות ונעשות סימפטומאטיות. "הווסת המשובשת שלי קילפה בבת אחת את מעטה התחכום המוּדע שענדתי בגאווה, מאיינת את עיקרי האמונה שלי. לא נותר דבר כי אם קללה. קללה שפקדה את אברי הרבייה שלי, איברים תפקודיים שכשלו. תהליך החברוּת הושלם" (מתוך פגומות, עמ' 14).
בתום התחבטויות רבות, החלטתי למקם את הקטע הרפלקסיבי שלעיל דווקא כאן; בשכנות ידידותית, מתריסה קמעא, לדיון באופניי ההתייחסות לגיל המעבר מחד ולסוגיית האימהות והאי-מהות, שאאזכר בקצרה בהמשך – מאידך. הניתוח להצלת רחמי מכריתה התבצע ביוני 2001. שישה חודשים לאחר מכן נכתבה מאליה הטיוטה הראשונה של 'פגומות', שלא עלתה יפה. היא לא עלתה יפה משום שהייתי אחוזת זעם. "זעם חם", אדום ומעוור, שלא הניח לי. רק בתום שישה או שבעה חודשים, עלה בידי לגבש מבט על ולתעל את הכעס והזעם, כמו גם את ההקלה האדירה על שעלה בידי לנצח את השיטה, לכלל טקסט קוהרנטי.
ללא ספק, המפגש שלי עם גינקולוגים כירורגיים במהלך ניסיונותיי למצוא רופא שייאות לכרות את המיומות ולהותיר את הרחם בשלמותה, היה טעון. התסמינים הרפואיים שפקדו אותי, כמו גם אישיותי, אתגרו את הרופאים. כפי שהסתבר בדיעבד, המיומה הגדולה מבין השש לחצה על שלפוחית השתן ועל הכליות, וגרמה לדימומים מתמידים. והרי לשיטתם, רחם המייצרת דימומים מתמידים היא בבחינת "מצב פתולוגי אפשרי". לא זו בלבד שהרחם דיממה, אלא שה"בעלים" שלה (מונח טעון המעיד על הבניותיה הדכאניות של השפה העברית), טענה במפגיע שאין היא מעוניינת להרות וללדת ומשלב זה ואילך, נתקפו הרופאים שנועצתי בהם בהתקפי היסטריה בלתי מדעיים בעליל. "את משחקת בחיים שלך", "זה גידול ענק", "מה תעשי אם המיומה ממאירה?" הטיחו לעומתי, הגם שמי כמותם יודע כי הסיכוי שמיומה תהפוך לסרקומה ממאירה, אינו עולה על 0.0001 אחוז.
"(…) בשלב ההוא הייתי חפה מידיעה. התסמינים שככו וכעבור חודש שבו והתחדשו, ואני החלטתי שמדובר בסרטן צוואר הרחם. נזכרתי בפיסות מידע מקוטעות שקראתי בכתבות שהתפרסמו במגזינים פופולאריים, שהמסר שלהם היה חד-משמעי: ככל שאנו הולכות ומתבגרות, אנו צפויות לסכנה של חלוקת תאים הרסנית המתרחשת בחשאי אי שם, בחביון החלל התוך-רחמי(…) אבל כעבור מספר שבועות, לאחר שקבעתי תור לבדיקת משטח שגרתית, הופרכה האופציה הממאירה". ('פגומות', עמ' 27).
לא "שיחקתי בחיים שלי", הגם שמספר נשים הטיחו בי בכעס שאני מהותנית, יומרנית. שאני "עושה עניין מגוש בשר", שהתנהלותי מעידה על הפנמת הנורמות ההגמוניות הדכאניות. מעולם לא התיימרתי להיות חפה מסתירות פנימיות. אני סבורה שכל חיי – כיוצרת וכאישה – התחבטתי בדיאלקטיקה של התנגדות, תוך כדי הפנמת הפרקטיקות הזהותיות-מגדריות בתנועת מטוטלת מתמדת, לא רציפה, של מעברים מן השוליים אל המרכז ההגמוני וחוזר חלילה. מאז ומעולם התייחסתי לגוף ולמיניות באופן אמביוולנטי, התייחסות שממנה נגזרת שניוּת גם ביחס לסוגיית ה-(אי)מהות.
עם זאת, לעניות דעתי המסע להצלת רחמי מכריתה, כפי שתועד ב'פגומות', אינו מהותני. לא קידשתי את הרחם שלי כמטרה לכשעצמה. לו היה מסתבר, חלילה, שלקיתי בסרטן, מן הסתם הייתי מצייתת לצו הרופאים. אני סבורה ש"זהויות מגדריות" הן הקטגוריה הדכאנית מכל, בהיותן תוצר של הבניות חברתיות-תרבותיות, ולפיכך פעלתי רוב חיי מבלי דעת (תיאורטית), על מנת להשתחרר מ"משטרת הזהויות" במובנה הפוקויאני , המכוננת בשעה שההגמוניה מדירה
((exclusion אל השוליים את ה"אחר/ת" – שחור/ה כמו גם אישה שמסרבת ללדת.
למרבה האירוניה, הצלקת שהניתוח הותיר בגופי, הוגדרה על ידי המנתח המסור וההומאני שלי, שניסה לנחם אותי, כ"צלקת בול כמו של אישה אחרי לידה קיסרית". ללא ספק, ההבניות החברתיות של מקצוע הגינקולוגיה והיילוד, מייצרות דימויים אחידים ומאחידים. ולבסוף, התוודעתי בשנה החולפת לניצניה של מגמה חדשה וחריגה בנוף הישראלי, של נשים צעירות המגדירות עצמן כ"childfree "- (חופשיות מגידול ילדים), להבדיל מן הביטוי הטעון, childless ("חשוכות-ילדים"). נשים צעירות אלה (רוב משתתפות הפורום בנות 25-35), הקימו קבוצת תמיכה אינטרנטית במסגרת הפורטל "תפוז" – http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1105
ה"אני מאמין" שלהן, המופיע בדף הפתיחה של הפורום, מסתכם בהצהרה הבאה: "מה, את לא רוצה ילדים??? לא יכול להיות! כשתגדלי תשתני על-בטוח! אבל זו מהות הנשיות! לא שמעתי על דבר כזה בחיים! את חולת נפש! שמעת את המשפטים האלו כבר מיליון פעמים? לפעמים את בעצמך חושבת שמשהו לא בסדר איתך? המשפחה והחברים לא מבינים? כל נהג-מונית שני מנסה לשכנע אותך שאת טועה בגדול? איך בונים זוגיות שאינה מבוססת-ילדים?; מה המשמעויות הפוליטיות של הבחירה האישית הזו?; איך מסבירים לחותנת?; האם יש טעם בכל הטיעונים הדמוגרפיים, הפוליטיים, הפמיניסטיים, הפסיכולוגיים והאישיותיים או שפשוט נולדנו בלי הגן הנכון?; איך מתמודדים עם כל החברים שלא מפסיקים לדבר על הילדים הנפלאים שלהם? איך משפיעה הסוציאליזציה על האפשרות לבחירה חופשית? ועוד ועוד. אין לנו תשובות לשאלות האלו. מטרת הפורום הזה היא להוות מוקד תמיכה חברתית לנשים שבוחרות לא ללדת ילדים ולא לספק תשובות. זה המקום להתלבט, לתהות, לחזק, ללוות ולתמוך בנשים כמונו; נשים שמערערות, גם אם בלי כוונה, את הבסיס החברתי בכלל והנשי בפרט; נשים, שעד עכשיו, לא היה להן שום-מקום בשום-שיח. בואו נחפור לעצמנו נישה".
לא נותר אלא לאחל לנשות "תפוז" לברוא לעצמן "נישה" תומכת ועצימה, שם יהיה לאל ידן לפרוק את חמת הזעם שלהן, שהרי מרגע שמתעלים את הזעם לפעולה, ניתן לחתור תחת הנורמות ההגמוניות הדכאניות. רק בשעה שהאקלים החברתי-תרבותי בישראל יאפשר להקים יותר ויותר קבוצות המסרבות להפנים את האימהות (והאבהות) כ"צו קטגורי עליון", יפחתו מקרי ההתעללויות בילדים כשתוך כדי כך, נשים שבחרו שלא ללדת כמו גם נשים עקרות, המסרבות לתעל עצמן לפס הייצור ההמוני של הפריות המבחנה בישראל, יחושו שהברירה בידן, משום שבמקביל ילך ויפחת התיוג השלילי הרווח כיום, שבעטיו חשות נשים שלא ילדו ניכור עצים.
ביבליוגרפיה:
גופמן, ארווין , סטיגמה, 1983, רשפים
דה בובואר סימון, המין השני, כרך ראשון, בבל, 2001
ליברמנש, רונית, פגומות, פרדס, 2005
מיילס, שרה, מישל פוקו, רסלינג, 2005
Lakoff, George, and Mark Johnson (1980). Metaphors We Live By. Chicago: University of Chicago Press
Martin Emily, The woman in the Body- a Cultural Analysis of Reproduction, Beacon Press, Boston, 1987
Giddens, A. (1991) Modernity and Self-Identity, Self and Society in the Late Modern Age. Cambridge: Polity Press
Simone De Beauvoir, The second Sex (New-York, Vintage Book. 1973, p. 301)
.JPG)
%20(2).JPG)
פּוֹעֶלֶת מילוּלִית 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.