פרדה (נכתב בגינוסר, במהלך כנס מטעם איגוד הסופרים )
( 23.10.2010)
בראשונה מזה 86 לילות
לא אנסו אותי בשנתי המַראות-
קלסתרך הגרום, המדקק,
תועפות עור זרועותיך המדלדלות בינות
לטביעות אסימוני האינפוזיה השחורות,
ראשך ההולך ונשמט, קריסות המערכות
הקטנות והציפייה הדרוכה,
האשמה, לגדולה
שבוששה;
ההזיות, הבלבול, החיוך הכמו-שטיוני
ואחר כך שבעת ימי הגסיסה
בחדרך שבמחלקה,
הפרדה קודם זמנה ולאחריה
זו שאיחרה את המועד-
חמישים דקות לאחר צאת נשמתך-
לא נותר דבר זולת
רגשי האשם, הרחמים
העצמיים,
הזכרונות,
הגעגועים
הכוססים.
בחרנו בתמונה הזאת בגלל החיוך והשמחה. אגב, היא צולמה לאחר שחגגנו את יום ההולדת שלי במסעדה. מנסה לזכור אותו כך.
משערת שהזמן יעדן את המראות הקשים של הסוף.
תודה, אסתי.
אהבתיאהבתי
אני רוצה להתייחס דווקא לתמונה. לאדם החי. הכל כך חי ושמח שבוקע מתוכה, כי זה מה שישאר אחרי שתשכח המחלה הנוראה וההשפלה.
את זה תזכרי.
זה מה שאני זוכרת מאבא שלי אחרי שנים של מחלה.
הפנים הטובות האלו, ההומור, שמחת החיים שפורצת מתוך התמונה. זה מה שילך איתך הלאה. וזה סוג של נחמה.
אהבתיאהבתי
אני מחפשת את המילים, ולא מוצאת. התמונה, בליווי מה שכתבת, כיווצו לי את הלב.
אהבתיאהבתי
תודה, אורה. בשלב הזה מנסה להתחבר לפן המואר, האופטימי, שאפיין אותו. עדיין קשה.
אהבתיאהבתי
משתתפת בצערך. תמיד עצוב מידי.
אהבתיאהבתי